עשרה מאמרות מאמר חקור דין ג ח
עתה שבנו למימריה דרב חנינא שקדם לנו בפרק ב', דאצטריך לגופיה על החוטאים, אחרי שבארנו הכל לאתויי מאי. ותחלת כל דבר, לב חכם ישכיל פיהו במה שאנו רגילים לפרש בזה ובכל כיוצא בו, שאין בעל המאמר שוגה בדיבורו האחד עד שהוצרך לחזור בו ולהפכו מכח תמיהתנו, אלא בא זה ולמד על זה ולעולם ראשון עיקר, כמו שזכרנו על הנמנים מעשרה ראשונים בבית הכנסת, וכמו שיבא גבי צדיק גמור וצדיק שאינו גמור, והכא הכי קאמר, כיון שאלה השלשה אם ירדו לא יעלו כדמסיק, לפיכך הכל יורדים חוץ מאלו. וזה דרך אמת ומוכרח בהבנת הגמרא לכל המאמרים הבאים בשטה זו, איש לא נעדר, קחנו ועיניך שים עליו כי הוא פלא. וכבר נמצא מאמר מאלו בפרק יציאות השבת, חוזר וניער פעמים שלש, וכל שכן שהוסיף בנו אהבה בבאור הכלל הזה, כדגרסינן התם תנא אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, משום דר' פרנך אמר רבי יוחנן האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום. ערום סלקא דעתך, אלא אמר ר' זירא ערום בלא מצות. בלא מצות סלקא דעתך, אלא אימא ערום בלא אותה מצוה. והכונה כי העובר על דבריהם במגע ספר תורה דרך בזיון, גזרו עליו חכמים שיהא פוסל את התרומה, מדכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. מה אהרן חבר אף בניו חברים. ואולם הערום מן מצות הוא ערום לגמרי מהנהו חלוקי דרבנן הידועים לבעלי מצות, והבוזה ספר תורה מעיד על עצמו שביזה מה שכתוב בזה, וממילא ידעינן ביה שהוא עושה מצות שלא לשמן, והיותו ערום מאותה מצוה מיוחדת גורם היותו ערום מכל המצות, כיון שהן בזויות עליו. ומבואר מזה דסתמא דגמרא עם הדיבור האחרון, הביא מופת ראיה לההיא דר' זירא, ודר' זירא גופא מופת סבה למימרא דר' פרנך, שהוא שרש הלימוד ועיקרו היותר מבהיל ומוגזם על מי שהמצות בזויות עליו, ושלשתם יחד משפטים ישרים ותורת אמת. ואחרי שנבאר בפרקים הבאים המאמר היותר עמוק מן הנזכרים בגמרא על זה הצד מחסרון ההבנה למראה עינים, עד בא רעהו וחקרו שהוא דרוש יקר הערך וצריך מאד אל המכוון ממה שאנו בבאורו, לא ישאר בלבנו שום ספק על אמתת הכלל הזה, לקיים כל דברי חכמים: