עשרה מאמרות מאמר העיתים טז

<< · עשרה מאמרות · מאמר העיתים · טז · >>

ובירושלמי אמרו, כל מלתא דלא מיחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין. פירוש כל דבר שאינו ברור ולא מורגל אל השכל, צריך לעשות לו סמוכות וידים מוכיחות להבין אמרי בינה. אף אנו נחפשה דרכינו ונחקורה על שלשה גופי עבירות החמורות שבתורה, לקיים הכלל הגדול הזה, וההיקש בהן לכל אזהרות כולן. דע שאין פעולה בעולם אשר איננה הגונה לאיזה נברא, ויש להקדמה זו שורש גדול ונורא בזוהר, אין להאריך בו. וגם אמנה די לנו בקיום הכלל הזה במי שיהיה מהנבראים אף על פי שאינו איש והוא מוטבע בכלל החיים, כההוא חירגא דיומא, שאם לא כן לא היה ראוי שימצא בטבע אפשרית עשייתה בשום פנים, והדמיון לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. שהיא הגונה לו גם אחרי מתן תורתינו, הוא היה בכלל ראה ויתר גוים. ולא ניחא ליה בהפקירא אלא חפץ במקצת מצות, ולכלל גר צדק לא בא, סברא היא שאין לו חלק אלא בנבלות הנשמות הטובות ושומר שבע מצות, לפיכך ראויה הנבלה למאכלו, והוא טעם הדין המפורש בפסוק, שנתינת הגר קודמת למכירה לגוי. ואפילו גופה של עבודה אחרת אפשר במקצת דרכיה שיהיה היתר לאיזה נברא מצד אותה העבודה בעצמה, אלו היה העובד מכוין כהוגן בפעלו ובעבודתו, והיא אמנם אסורה וקרה לו מצד קלקול המחשבה המפגלת ופוסלת במעשיהו, שהרי אורח אתתא למפלח לבעלה ואורח בנין למפלח לאבוהון. הגע עצמך שתאמר אשה לבעלה אל אתה, אז העבודה שהיתה מצווה ונשכרת בה הנה שבה איסורה לה ונענשת עליה בשביל מחשבת פגול, הא לאו הכי קחשיב לה מצוה רבה, וכן אתה מוצא בשרי יהודה שהשתחוו ליואש, כי הפעול ההוא לשם מלכות הרי זה משובח, אבל לשם אלהות עברה מגונה וחמורה היא, וכל שכן שהוא עון חמור בהיות איזה נברא עובד למי שלא יאות לו לעבדו כל עיקר, וגם אמנה כל הצורות החמריות שהן צריכות זו לזו, הנה ההשתדלות בתקונן היא עבודת שמים באמת וישר, ובלבד שיכוין העובד את לבו למקום, והבריות שאין בהם דעת כולן נגררות בפעולותיהן לדעת השר הממונה עליהן, ויש מרידה בשרים והעד רוכב נחש. ואולם אין גם אחד ממין האדם שרשאי לעבוד שום נברא בעולם קטן וגדול, לא מלאך ולא שרף בשום דרך מדרכי הכוונה ח"ו בלתי לה' לבדו, והוא חומר האיסור, לפיכך אמרה תורה לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות: