עשרה מאמרות מאמר העיתים יז
<< · עשרה מאמרות · מאמר העיתים · יז · >>
והנני למד מבין ומורה בעבודת פעור הנבזה נמאס נתעב ונאלח, בזוי הוא מאד מכל אלהי הנכר ושם מקומו המיוחד לו אדרעי, חלקהו לשתי תיבות ואזניך תשמענה, כי הנה היא הוגנת לו לנחש הקדמוני לעבדה ולשמרה הוא לבדו כראוי לו אחרי שנתקלקל, ובלבד שלא יתכוין רוכב נחש הוא השר שלו לעבוד זולתו יתברך, ויצדיק עליו דין שמים זה לעונש פשעו הראשון, ולא יוסיף למרוד עוד להחטיא אדם בדבר, ונרמז הסוד הזה בפסוק ועפ"ר תאכל כל ימי חייך. רק בעיניך תביט שהן אותיות פעו"ר, כי טהרת הצואה להקרא מחניך קדוש, היא כשתהיה יבשה ונפרכת ונעשית עפר, ועל ההיפך מזה הנה הנחש הארור מכל, מהפך העפר לזבל, כי אין שום נברא מכניס ואינו מוציא רק בריה קלה ששמה יתוש כדאיתא בפרק הנזקין, גם את זה לעומת זה בתכלית הקדושה שאין בה קליפה כלל, מצאנוה באוכלי המן ושותי מים מבארה של מרים, גבורי כח עושי דברו יתברך, לשמוע בקול דברו. והנה היתוש ניקר במוח האויב שבע שנים, ונעשה כגוזל בן שנה משקל שני לטרין, ומצאו פיו של נחשת, וצפרניו של ברזל. והנה חייבים אנו לדרוש מלה מלה וטעמה, כי אין דבר בטל בשיחת תלמידי חכמים, כל שכן ביסוד המאורע ממשפטי ה' אמת. הנה בריה קלה זו נקראת יתוש, משום דמעיילנא אית לה ומפיקנא לית לה כדאיתא התם, כי זה הדבר מורה תשות כחה עד הקצה האחרון, ושמה הוא בגימטריא ונפ"ש רעב"ה עם המלות והכולל, לפיכך אמר עליו המלך החכם, כל מר מתוק (משלי כז, ז). שאינו מוציא כלום ומקבץ כל הזוהמא להתפרנס ממנה, ואין זוהמא מבני החי יותר מן הפושט טלפיו כי מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר, בזוי הוא מאד והרי פיו כצואה עוברת אפילו בשעה שעולה מן הנהר, אף כאן עולה היה זה מן הים בשעה שהתחיל מחרף ומגדף בשוא גליו, ואמר אין כחו אלא במים. ומעיקרא נמי מצחו נחושה, ואמר אי אלהינו. לפיכך פי היתוש היה של נחשת, וגם הנה גבורה רבה נודעת לו יתברך ביבשה על ידי בריה קלה דחייתה קליל, וזו נתקיימה באדם חלל רשע שבע שנים כנגד שבעה גופי עברות שנמנו לו שם. בזיון לפני לפנים. שנית בזיון ספר תורה. שלישית העיז בסייף. רביעית שאגו צורריך. חמשית בזיון הפרוכת. ששית בזיון הכלים. שביעית אין כחו אלא במים. ונעשה בשבעה שנים כגוזל בן שנה, שיש בקליפות שבע מדות נכללות כאחת, כקוף בפני אדם, והיה משקל שני לטרין, שכל לטרא משקל תשעה סלעים פחות רביעי, נמצאו שני לטרים שבעים דינרים מנין הלמד מעניינו, ומנקרת מוחו ונעשה צפורניו של ברזל, על שם שקוהי די פרזל בחלום נבוכדנצר הנוגע כאן, והוא סוד ממשל רב משך ארוך לרגלי האנדרטי, כי הנה עצמות השוקיים הם רוב בנין כדין טומאת מת, ועוד כתיב והנה אשה שוכבת מרגלותיו. וכל שיש בו כח דו פרצופין, לטוב או למוטב, יש לו קיום הרבה, ועגלי ירבעם יוכיחו. ועוד כתיב ותגל מרגלותיו ותשכב. וכל אור מגולה כפלים במכוסה, ועוד האחרון הכביד לגמור את המירוק בגלות שלמה, לקיים מה שנאמר לא תוסיף להגלותיך. והנה הנחש בעונו עושה בית הכסא לנוקבא דתהומא רבא, והיה זה זר מעשיהו נכריה עבודתו, להוציא זבל אשפה כדבריהם ז"ל, וכל היצור אפשרי התקון בשבע שבתות תמימות, אחת לאחת למצוא חשבון, איך שיובנו עיין מאמר צבאות. חוץ מן הנחש שאין לו תקנה עד היובל הגדול, כי אז יתבטל אותו תהומא רבא לגמרי, ואחר תטהר אפילו דיוטא התחתונה שבשאול, מגבולי הגן עדן תחשב, והוא כרע כחיזרא וזקף כחויא בסוד מטה אהרן שעמד חי בצורת נחש לבלוע תניני החרטומים, והוא טהרת הנחש שלא ילך על גחון, וכל הזוקף זוקף בשם. כי ה' זוקף כפופים, וכולם במשמע אין נגרע. אך עת לכל חפץ, דבר בעתו. ולכל נברא מקומו ושעתו, ודי בזה לפי המכוון, ישמע חכם ויחכם עוד: