עשרה מאמרות מאמר הנפש ז ז
מערכה שלישית דמות כסא, הצומח באדם, צלם תחתון, עבד לפני המלך, והוא ההתפשטות בעולם המורגש, לתרי תתאי מגו תלתא, מן הדיוקנין שזכרנו מפנימיות הכלים שהם דיוקני היצירה והעשיה, כי העליון שבהם מן הכסא גם הוא ראש יחשב לתחתונים אשר איננו צריך להתלבש בזולתו, וגם פה יתאר הסיבוב כמדליק נר מנר, ראשית דרכו כמו שזכרנו בקודמות אליה, אך לא יסובו יחדיו בחיוב, כי אפשר המוצאת בשתיהן בבת אחת או באיקונין שניה בלבד ולא בשלישית, אמנם היותו בשלישית ולא בשניה כמו שזכה להשיג שתיהן, לא שמענו אם לא בסוד העיבור, ויש כאן תרין דרגין, חד רברבא הנקרא צלם באמת, דכתיב ביה אך בצלם יתהלך איש. וחד זעירא הנקרא צל, דכתיב כי צל ימינו עלי ארץ, הראשון כל עצמו אינו אלא להיות דוגמא שלימה לנשמה מאיקונין שניה, והתחתון יתחלק גם הוא לשנים, שהם לבושי הרוח והנפש, בסוד חלוקא דרבנן המזומן לשלשת הדיוקנין בכח פשוט מששת ימי בראשית, אלא שהוא מחוסר מעשה המצות, ברכותיהן וכוונתן להשלמתו, וכולם מסתלקי' לנחתמים למיתה בלילה שלפני הושענא רבא וחוזרים עד שלשים יום לפני הגויעה, ואז העליון לבדו הולך ולא ישוב עם נשמה עצמה דבריאה, שהוא עולה לברור חלקיה מאליה, ואין נטילתה על ידי שליח אלא תצא יצוא ושוב כל אותן הימים לפי זכותו של אדם, אך אינו מתיישבת בו בקביעות, והוא חוזרת גם כן עם מראה דמות כבוד ה' בשעת סילוק האחרון, דכתיב ביה תוסף רוחם יגועון. וכתיב תשב אנוש עד דכ"א. נוטריקון לזה, וגם לסוד אחר דמות כמראה אדם הראשון, ובני ישראל השלמים והגדולים שבהם הרגישו במשה אדוננו זה סילוק המוקדם שלשים יום, כי הוא לבדו יצדק במובחר האדם, לא הסילוק של ליל החותם אשר אין לו ענין בשום פנים עם חי שמלאו ימיו ושנותיו, ויבכו בני ישראל את משה בחייו בצנעה כלל אותם ל' יום, כי פירסם הכתוב והכריז בגלוי זכותם וצדקתם אשר עשו בסתר, ואחריהם בכו שלשים יום אחרים, דכתיב בהו ויתמו ימי בכי אבל משה, מכלל שהראשונים היו בהם בכי בלא אבל, והאחרונים הי' לכל ישראל בהכלל קרוביו, יושר האמת יורה דרכו, כי הוא פשוט וברור.