עשרה מאמרות מאמר הנפש ז ו
אמנם בדיוקן הנפש איכא תרתי לגריעותא, כי הכל ס"ג אפילו מיעוט הטוב מעורב ברבוי הרע, וסי' נדבת המשכן מבזת מצרים, אלא שטהרה בישראל על פי הדיבור, ונדבת המשכן לאדוננו דוד הכי נמי, כי מארצות קבצם מאדום וממואב ומבני עמון ושלמה כמוהו, אלא שזה באונס וזה ברצון, כי הי' כולם מביאים מנחה לשלמה[1]. לפיכך זכה ונעשה המקדש משלו ונדבת דוד נגנזה, דומיא דמראות העוף שלא הוכשרה אל המזבח הואיל וניזון מן החוץ, ובבהמה האוכלת על אבוס בעליה כתיב, והקרב ירחץ והקטיר. גם ביזת מצרים היתה תחלה מדעת עליונה ומדעת הנותן וביזת הים מן ההפקר, ולאחר מיתה זו וזו הוכשרו למשכן, אך על שלמה נאמר, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. הניתן לדרוש לשון ביזה, כי אחרים יבוזו כסף יבוזו זהב להביא לו מנחה, והוא יתן משלו ומביתו מאהבה הבורא אל בנין המקדש, ויחזקאל בן בוזי יפרוש מעין זה ואין להאריך, והנה אלה התערובות צריך לבררם בכל כוחינו, ובכל אחד מהדיוקנין כלול משלשתן, אלא למי שלא זכה יותר מזה השיעור, הנה המחשבות הפוגמות ישנן גם באלה השנים עם היותם משמשים בעצם וראשונה, אחד לדבור ואחד למעשה.
- ^ הגה"ה: בס"א מצאתי וז"ל, לפיכך אמר דוד בד"ה ובכל כחי הכינותי לבית אלהי הזהב לזהב והכסף לכסף וכו'. השומע סבור כמשמעו, הכסף לעשות ממנו המלאכה הראויה לו. וכן לכל שאר הפרטים שזכר שם בד"ה, אבל מזליה חזי ואמר הזהב להיות זהב נתון באוצר לא יצלח למלאכת הקודש. וכן הכסף והנחושת וכו'.