עשרה מאמרות מאמר הנפש ז ה
ואולם לית אבטחותא לשלשת הדיוקנין האלה לרחוק ולקרוב, כי בעלי בחירה המה על ההיפכים, ונהר דינור הוא לבונם, דלא עדיפי ממטטרו"ן בפרק אין דורשין (חגיגה טו, א), וגבריא"ל בפרק יום הכפורים (יומא עז, א), ואליהו בפרק הפועלים (בבא מציעא פה, ב), שעל-ידי מעשה מזה אחד ומזה א' הוה מה דהוה, ודע כי שיתין פולסי דנורא ראשי תיבות שכינ"ה, ואפשר לשנים התחתונים שהם הרוח והנפש שירדו לגהינם תחתון לא לעצמם, זולת אם יקרה להם בגדים צואים לרוע בחירתם, שהרי הם צריכים מאוד לעכל זוהמתן בשרוף האש את החלודה הנדבקת לכסף צירוף והוא איננו חסר כלום, אף איננו נמנע מהיותו בוער ואיננו אוכל, דומיא דעץ יחידי בשבת (שבת כ, א) דאי ליכא רוב עוביו ורוב היקפו חיישינן שמא יחתה ובסנה נמי כתיב לא יבער והאחרת בוער באש, אלא פירושו לא תעדיף השלהבת ומהרה יגאלו, אף כאן גבי פושעי ישראל אין לאור של גהינם שליטה גמורה עליהם להאבידם חלילה כי אע"פ שחטא ישראל הוא, אבל דיוקן הנשמה איננו צריך ולא נטפל לגהינם תחתון, אם לא ירד שם להיות לו מרדות אחת בקרב לבו בשביל איזה מחשבה גרועה לא ידע בה זולתו ית', ושלא לביישו יושת עליו להעלות את הזולת ממספר מרדו"ת, תדע אשר הוא טובה לו לזכות גדול ומירוק לא מזעיר, ואז כבהמה לתומה בבקעה תרד, רוח ה' תנחנו, כי נחת רוח לפניו, ולו לבדו נתכנו עלילות, אך הרהורי עבירה קשים הבאים מחמת עבירה קודמת, והם באמת יותר קשים ממנה שהוא בגשמי והמה ברוחני, לא יוכלו יגעו בדיוקן הנשמה כלל, שהקליפות מצדה מעוטות ורחוקות מן הקודש, ובדיוקן הן מחצה על מחצה, בסוד עץ הדעת טוב ורע, ואעפ"י שהם קרובים אחד באחד יגשו, מכל מקום אינם מעורבים בטבעם אלא זה לעצמו וזה לעצמו. וכאן מאוד מאוד יזהר האדם שלא לערב קודש בחול, והוא סוד ההבדלה. ויש בכל זה שיטה אחרת, וכבר בארנו יפה במקומו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.