עשרה מאמרות מאמר הנפש ז ח
והנה כלל אלה השלשים יום שלפני הגויעה, הארת הנשמה הזאת שהוא רושם בעלמא, נשארת ברפיון מתחלתם ועד סופם, למה שהיא כעוטיה בתוך דיוקן הרוח בלבד, ובכל אלה כשהוא עולה לראות וליראות עם הנשמה עצמה, מראין לה מקום כבודה בההוא עלמא, ועליה נאמר אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח. ר"ל שאין הרוח העיקרי מלביש לגמרי ולא מצמצם בעצמו אותו הרושם הנשאר מן הנשמה, ההוא יקרא רוח עכשיו על שם גואלו הקרוב אליו, והלבוש התחתון בשני חלקיו אינו זז משם עד יום המות, דכתיב ביה עד שיפיח היום ונסו הצללים. והטעם לזה כי הם המושלים והפועלים בעצם בשני כחות הנפש החיונית שנזכיר לקמן, לא כן צלם הגוף כי אין לו קורבה עצמית עם הכחות הגופניות רק בפרוש עליהם סוכת שלום בלבד, וגם בהסתלקו אין איש נגרע מן הפעולות הבחיריות והטבעיות ומכל מחשבות אדם ותחבולותיו ענשן ומתן שכרן באלה הל' יום כלים, והצללים אשר אמרנו הנה הנם בבואה ראשונה ושניה שיש לאדם נראית לזכי העין, לא כן השדים שאין להם לבוש זולתי מהעשי' שבעשיה בלבד.