עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ב ה
וישעיה מכריז ואומר: מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי (ישעיה מח, טז). כי עמדו רגלי קומתו על הר סיני מעת היות נבואתו שם בכח פשוט בלתי מכריע כלום לטוב או למוטב, וזו היא למשה רבינו ע"ה שלמות גדולה ששבה דעתו בעתידות בלתי מכרעת כמו שבארנו במקומו בדעת המקום, לפי שהשגתו בהן היתה בצפיית הדבר העתיד להיות נבחר לא קדמה בו אמירה ודבור נבואיי כלל אלא תְמֻנַת ה' יַבִּיט (במדבר יב, ח). ירצה התמונה עצמה שהקב"ה רואה מכל הנמצאים זולתו, וגם מן הדברים העתידים קודם היותם זכה משה להשיג אותה על בוריה, וידוע שאין הבטה אלא מלמעלה למטה, וכתיב פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ (שם). מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ דשיר השירים (א, ב) נדעהו, וכתיב וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט). שהוא מן ההתפעל כנודע, וּמַרְאֶה[1] פועל יוצא, כי הקול והדבור ההוא היה מראה למשה אותה התמונה שזכרנו בברור ולא בחידות. ואל יקשה מאמר ה' למשה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם (דברים לא, טז). כי הכתוב יחס ההודעה לנביא שוכב, שכן היה משה מתנבא וכותב בדמע מיתתו וקבורתו והוא מופשט מחלק הגוף היסודי שכבר מת ונקבר בפועל, וממילא משמע שנסתלקו ממנו באותה שעה הצלם והדמות תחתון שבא זכרנום במאמר הנפש, וכמבואר יפה יפה במאמר חקור דין. ואין בזה פועל דמיוני עד אשר יבא הנביא בשם ה' לפרסם נבואתו דבר בעתו הוא עודנו חי חיי בשרים כדרך כל הארץ, ואז בצדק ומשפט ומישרים יוכרע פתרון הנבואה על דברת בני אדם, כטעם וְעַתָּה ה' אלהים שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ (ישעיה מח, טז). שהוא רצונו הגוזר עליה לשעתה ההכרזה על ידי הנביא, והיא ברית כרותה לשפתים:
- ^ (במדבר יב, ח)