ערוך השולחן יורה דעה רפח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:YD288

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן רפח | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כתיבת המזוזה, על מה נכתבת וכיצד נכתבת
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן רפח סעיף א[עריכה]

כבר נתבאר בריש סימן רע"א דספרי תורה תפילין ומזוזות – צריך עיבוד לשמן, ושדעת הרמב"ם דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה.

ותמהו כל הראשונים עליו. וחכמי לוניל שאלו ממנו, והשיב להם תשובה שאינה מספקת. ואנחנו בארנו שם בסעיף ג בסעייתא דשמיא שדבר זה מפורש בירושלמי יומא (פרק שלישי הלכה ו): עור שעיבדו לשם קמיע – מותר לכתוב עליו מזוזה. ורבן שמעון בן גמליאל אוסר, ופסק כתנא קמא. ועיין שם מילתא בטעמא.

מיהו לדינא קיימא לן כרוב רבותינו, דגם מזוזה צריך עיבוד לשמה. ואם לאו – פסול. והכי קיימא לן.

סימן רפח סעיף ב[עריכה]

ועל איזה עור כותבין המזוזה? כתב הרמב"ם בפרק ראשון דין ח:

הלכה למשה מסיני..., ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטס, וכותבין במקום השיער... ואף על פי שכך היא הלכה... וכן אם כתב את המזוזה על הקלף או על הגויל – כשר. לא נאמרה דוכסוסטס אלא למצוה. עד כאן לשונו.

וכן פסקו הרי"ף והרא"ש. ור"י בעל התוספות פוסל בגויל, כמו שכתב הטור. ולהלכה קיימא לן כרבים.

מיהו האידנא אין נפקא מינה בזה, כמו שכתבתי בסימן רע"א, דאצלינו אין חולקין העורות, וספר תורה תפילין ומזוזות – כולן נכתבין על הקלף. וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו דקלפים שלנו כשרים לכל, עיין שם.

סימן רפח סעיף ג[עריכה]

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

צריכה עיבוד לשמה לכתחילה. אבל במקום שאם ימתין על עור מעובד לשמה יתבטל מהמצוה – יכתבנה על עור שאינו מעובד הנמצא, ויקיים המצוה מיד, בעוד שמבקש עור מעובד לשמה. עד כאן לשונו.

וכוונתו: לסמוך על הרמב"ם, דלא מצריך במזוזה עיבוד לשמה כמו שכתבתי. ופשוט הוא דיקבענה בלא ברכה, ויהדר למצא עור מעובד לשמה. אבל יש אומרים שלא לעשות כן, כיון דרוב הפוסקים פוסלין זה – אין בו תועלת. וגם יסבור שיצא ידי מזוזה. ולכן טוב יותר להניח כך בלא מזוזה, ולמצוא מעובד לשמה (ב"ח וט"ז סעיף קטן ב).

סימן רפח סעיף ד[עריכה]

שלא לכתוב שלא כסדרן, כמו בתפילין. כלומר: שיכתבנה דווקא על הסדר הכתובה בתורה, ושלא כסדר – פסולה. ולכן יזהר שלא ישכח אפילו אות אחת, ואם שכח – אין לה תקנה. דבמזוזה לא מהני תלייה או מחיקה, ולכתוב האות אחרי כתיבת אות שאחריו, אלא אם כן יכול לגרר כל הכתוב אחרי הטעות ולכתוב על מקום הגרר מקום הטעות, ומה שאחריו דליהוי כסדרן.

וכן פסול אם הקדים לכתוב "והיה אם שמע" קודם ל"שמע", דגם בפרשיות בעינן כסדרן. והכי איתא במכילתא סוף פרשה "בא" בתפילין: כתבן שלא כסדרן – יגנוזו. והוא הדין מזוזה. וכן הוא בירושלמי פרק קמא דמגילה, דאין תולין בתפילין ומזוזות לפי שצריך כסדרן, דכתיב: "והיו" – בהווייתן יהו.

(עיין ט"ז סעיף קטן א, שכתב דמוכח מתוספות דבפרשיות – לא בעינן כסדרן. וכבר דחה דבריו הנקודות הכסף בסימן ר"ץ, עיין שם.)

ותלייה אסור אף בכסדרן.

סימן רפח סעיף ה[עריכה]

ודינה לעניין הדיו, והכתיבה, והתגין של שעטנ"ז ג"ץ – כמו בספר תורה. ולדעת הרמב"ם עיקרי תגין של שעטנ"ז ג"ץ הוא במזוזה, כמו שבארנו בסימן רע"ג סעיף י"א, עיין שם. וצריכה שרטוט לעיכובא. ואם כתב בלא שרטוט – פסולה. וזהו הלכה למשה מסיני.

וכתב הרמב"ם בפרק חמישי דין ג, דאם לא עשה תגין, או שהוסיף בהן או גרע מהן – לא פסל. עד כאן לשונו. ויש חוששין לפסול כשחיסר התגין (מגן אברהם באורח חיים סוף סימן ל"ו בשם הב"ח). ומותר לעשות התגין אפילו אחר הכתיבה, ואין בזה משום שלא כסדרן (שם).

וכמה אותיות מותר לצאת חוץ לשיטה – דינה כמו בספר תורה, לעיל סימן רע"ג. ואותיות השם: אפילו אות אחת – אסור, כמו שכתבתי שם. וכל דיני אותיות וחק תוכות – הוא כמו בתפילין, ונתבארו באורח חיים סימן ל"ב.

סימן רפח סעיף ו[עריכה]

וכתב הרמב"ם ריש פרק חמישי:

כיצד כותבין את המזוזה? כותבין פרשיות "שמע", "והיה אם שמע" על דף אחד ביריעה אחת. ועושה לה ריוח מלמטה וריוח מלמעלה, כמו חצי צפורן. ואם כתבה בשנים או בשלושה דפין – כשרה, ובלבד שלא יעשנה כזנב, או כמו עגול, או כקובה. ואם עשאה כאחת מאלה – פסולה... כתבה בשני עורות, אף על פי שתפרן – פסולה. עד כאן לשונו.

ולדעת רש"י במנחות (לג ב), אפילו בשני דפין – פסולה. והמרדכי כתב שיש ראיה לזה מירושלמי, עיין שם. ולדעת התוספות אפילו בשני עורות אם תפרן – כשירה. והעיקר לדינא כהרמב"ם. ורוב הפוסקים סבירא להו כן, וכן סתמו בטור ושולחן ערוך סעיף א, עיין שם.

ו"כקובה" הוא "כאוהל", שהוא צר למעלה ורחב למטה. ו"כזנב" הוא רחב למעלה וצר למטה (טור).

סימן רפח סעיף ז[עריכה]

ויזהר לכתוב כל שיטותיה שוות, שלא תהא אחת ארוכה מחבירתה. ואם האריך בשיטה אחת יותר מבאותה שלפניה, ובאותה שתחתיה קיצר יותר מבאותה שלפניהם ולפני פניה – כשרה. ובלבד שלא יעשנה כקובה, או כזנב, או כעיגול, כמו שכתבתי.

ו"על הארץ" יכתוב בראש השיטה האחרונה, ולא יותר (מנחות לא ב). ואיני יודע אם זהו לעיכובא אף בדיעבד. ונראה דבדיעבד לא פסל.

ובתחילת המזוזה מן הצד ישייר ריוח בלא כתיבה, כדי לגול אותה בהחלק אחר שתכרך. כי כריכתה מסופה לראשה, והיינו מ"אחד" כלפי "שמע", וצריך החלק שתגולל עליה (ולא נהגו כן). ובסופה מן הצד אין צריך להניח כלל ריוח, רק כדי היקף גויל להאותיות.

וצריך לכתבה בימין כמו בתפילין. ודין איטר יד – הכל כמו בתפילין, ונתבאר באורח חיים שם. ויכול לכותבה בעל פה שלא מן הכתב כבתפילין, משום דשגורין בפה.

סימן רפח סעיף ח[עריכה]

ונהגו לעשותה עשרים ושתים שיטין, ואלו הן התחלות השורות:

  • "שמע",
  • הוי"ה של אחר "ואהבת",
  • "את הדברים",
  • "לבניך",
  • "ובשכבך",
  • "בין",
  • "והיה",
  • "מצוה",
  • "בכל",
  • "יורה",
  • "עשב",
  • "פן",
  • "והשתחויתם",
  • "השמים",
  • "ואבדתם",
  • "ושמתם",
  • "אותם",
  • "אותם",
  • "בדרך",
  • "ובשעריך",
  • "אשר",
  • "על הארץ".

"לטטפת" הראשון חסר, "לטוטפת" השני מלא וי"ו.

"לאות על ידך", אף ש"ידיך" הוא לשון רבים – מכל מקום חסר, יו"ד אחר הדל"ת.

"מזוזת" הראשון בחד וי"ו, "מזוזות" השני בשני ווי"ן.

"תירשך" חסר וי"ו אחר הרי"ש.

"הטבה" חסר וי"ו אחר הטי"ת. וכן "לאבתיכם" חסר וי"ו אחר הבי"ת (טור).

וכל זה בקבלה עד למשה מסיני. ויזהר במלא וחסר כבתפילין וספר תורה. ואם מילא החסר או החסיר המלא – פסול.

(ובש"ך סעיף קטן ח יש טעות בתיבת "לבבך", וצריך לומר "לבניך".)

סימן רפח סעיף ט[עריכה]

מסקינן במנחות (לב א) דפרשיות של מזוזה – מצוה לעשותן סתומות. ואי עבדינהו פתוחות – שפיר דמי. וכן כתב הרמב"ם בפרק חמישי, וביאר הטעם למה פתוחה כשרה? לפי שאינה סמוכה לה מן התורה, ד"שמע" הוא ב"ואתחנן" ו"והיה אם שמוע" ב"עקב".

וטעם זה הוא בגמרא שם, והכי פירושו: דהנה בתורה סתומות הן, והיינו שאחר "שמע" לפרשה שאחריה הוה סתומה, ופרשה ד"והיה אם שמוע" – כולה סתומה, בין להפרשה שקודם לה ובין לפרשה שלאחריה. אבל ב"שמע" הסתומה הוה רק לאחריה ולא לפניה, עיין שם בחומש. ולפי זה מהראוי להיות גם במזוזה סתומות. אך אמנם "והיה אם שמוע" אינה סמוכה ל"שמע" בתורה, לפיכך בדיעבד אין קפידא גם בפתוחות (נראה לי).

סימן רפח סעיף י[עריכה]

וברור הדבר שזה אינו שייך רק בין "שמע" ל"והיה אם שמוע". דאילו לאחר "והיה אם שמוע" – הרי אין אחר זה כלום, ואינו שייך לא פתוחה ולא סתומה.

והנה לדעת הרמב"ם נוכל לעשות בין "שמע" ל"והיה אם שמוע" סתומה לפי צורה השנייה שהבאנו בסימן ער"ה לדעת הרמב"ם, והיינו לשייר מעט אחר "ובשעריך" ולהתחיל "והיה אם שמוע" באמצע שיטה. ולא באמצע ממש אלא לא מראש השיטה דכצורה הראשונה, והיינו לשייר אחר "ובשעריך" כדי תשע אותיות.

ולהתחיל "והיה" בסוף שיטה אי אפשר, שהרי כבר נתבאר בסעיף ח ד"והיה" היא בתחילת שיטה שביעית. ולהרא"ש בשם רבינו תם שבארנו שם בסעיף ד גם כן נוכל לכוללה בשם "סדורה" שהיא כסתומה, עיין שם. וכן לפי הירושלמי שהבאנו שם סעיף ו הוה סתומה. אבל לגירסת הרא"ש בירושלמי שם בסעיף ז אדרבא הוה צורה זו פתוחה. וכן לפי מסכת סופרים שהבאנו שם בסעיף ה אי אפשר לכוין הסתומה כאן. ובהכרח שלדבריהם היא פתוחה, וגם כן כשר בדיעבד.

אך אנחנו תופסים לעיקר דברי הרמב"ם, כמו שכתבתי שם סעיף ח. וכפי שיטתו הוה שפיר סתומה.

וכבר נתבאר שהשרטוט מעכב, ולכן מחוייב לשרטטה לשמה, והיינו לשם מזוזה (הגאון רבי עקיבא איגר בשם ב"ח).

סימן רפח סעיף יא[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק חמישי דין ד:

מנהג פשוט שכותבין על המזוזות מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה "שדי". ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות – הרי אלו בכלל מי שאין להם חלק בעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד ה' ואהבתו ועבודתו – כאילו היא קמיע של הנאת עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל. עד כאן לשונו.

וגם יש למנוע אותן המשימין שמות הקדושים ושמות המלאכים, וקורין לזה "שמירה", ומשימים אותם מעל פתחיהם וחלונותיהם. וזהו חוצפא כלפי שמיא, שהקדוש ברוך הוא צוה לנו לקבוע מזוזה בלבד, והם מוסיפים עוד דברים. וזהו דרך עמי הארץ, ונשים, וחסירי דעת. ומצוה למחות בידם.

סימן רפח סעיף יב[עריכה]

וזה לשון השולחן ערוך סעיף ט"ו:

אסור להוסיף בה מאומה. אלא שמבחוץ כותבין "שדי" כנגד תיבת "והיה" שבפנים, ויש אומרים נגד הריוח שבין הפרשיות. וכן נוהגין. ומניחין נקב בקנה נגד שם "שדי" שיהא נראה מבחוץ. עוד נוהגין לכתוב מבחוץ כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, נגד "ה' אלקינו ה'". ויהפוך אלה האותיות מכתיבת המזוזה, כדי שיגיע כל אות נגד האות שמתחלף בו באלפא ביתא. אבל בפנים אין להוסיף שום דבר על שתי פרשיות. עד כאן לשונו.

וכן הוא בטור, עיין שם.