ערוך השולחן העתיד זרעים כח
<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן כח | >>
ובו: כ"ה סעיפים
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כהסעיף א
כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין דגם בדבר הראוי לצביעה חל קדושת שביעית דלכם דומיא דלאכלה כל דבר שהנאתו וביעורו שוה כמו שמזה ידעינן שמותר לצבוע בפירות שביעית הראויים לצביעה כמ"ש בסי׳ כ"ד סעי׳ ה׳ כמו כן דבר הראוי לצביעה חלה קדושת שביעית עליו מהך טעמא גופה וג׳ אלו כשאין מתקיימים בארץ והיינו כשיניחם בארץ בחורף לא יתקיימו וירקיבו ולא יהיה לחיה מה לאכול כל אלו יש להם שביעית שינהונ בהם קדושת שביעית כפי הדינים שנתבארו וכן אם מכרן ינהוג בהדמים קדושת שביעית וכן יש להם ביעור שיבערם בזמן הביעור כפי הדינים והדיעות שנתבארו בסי׳ הקודם וכן אם מכרן נוהג בדמיהן ביעור ככל דיניו של הפירות עצמן:
סעיף ב
ספיחי אסטיס וקוצה יש להם שביעית וכו׳ ע"ש ואין הכוונה דרק אלו הם מאכלי אדם ומאכלי בהמה אלא אדרבא אפילו אלו שהייתי אומר דאינם בכלל מאכלי אדם כמו עלה הלוף השוטה דאינן מטמאין טומאת אוכלין כדתנן בפ"ב דעוקצים משום דאינן בכלל אוכלין ומ"מ לענין שביעית מקרי אוכל וכן כולם וכן הענין במאכלי בהמה דחוחים ודרדרים אין עיקר מאכלם ועכ"ז נוהג בהם שביעית וק"ו לאוכלי אדם גמורים ואוכלי בהמה גמורים דנוהג בהם קדושת שביעית:
סעיף ג
ושנינו שם כל שהוא (כצ"ל) מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור והטעם סשוט דקדושת שביעית נוהגים בהם שהם אוכלים גמורים וכן לדמיהם אבל ביעור אין להם דלא שייך בהם ביעור דכיון שמתקיימים בארץ כל ימות החורף הרי לא כלה לחיה מן השדה:
סעיף ד
וקחשיב התנא מה המה אלה עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבינין והחלבצין והבוכריה וממין הצובעים הפואה והרכפה ויכול להיות דאלו דווקא הם דליכא אחרינא שיתקיימו בארץ כל ימות החורף וכל אלו המינים אינם ידועים לנו ובא"י אפשר ידועים הם (והרמב"ם בפ"ז הל' י"ג והל' י"ד כתב באלו שאין להן ביעור דנהנין עד ר"ה ע"ש ואינו מובן כלל דהא גם אחר ר"ה נהנין בזה והכ"מ כתב דכוונתו באמת כן הוא ע"ש ודוחק ודו"ק):
סעיף ה
והרמב"ם כתב (שם) וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור אע"פ שאינו מתקיים בארץ אלא נהנין בו או בדמיו עד ר"ה כגון עיקרי הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבנין עכ"ל וכך היתה גירסתו במשנה שם ואינו מובן כיון דאינו מתקיים בארץ ודין שביעית נוהנ בהם אע"פ שאינן ממאכלי אדם ובהמה הואיל ואינן לעצים א"כ למה אין להם דין ביעור וצ"ל כיון דאין מיוחדין למאכל לא שייך בהם לומר כלה לחיה מן השדה דזה אינו אלא על המיוחדים למאכלי בהמה עכ"פ ומ"מ דין שביעית נוהג בהם כיון שעכ"פ אוכלם או נותנם לבהמתו הרי שוויין אוכל. ודע דלעיל סי׳ כ"ד סעי׳ כ"ג נתבאר דדברים שאינם מיוחדים למאכל אדם ובהמה תלוי במחשבה אם חישב לעצים אינו כלום ואם חישב לאוכלים יש להם דין אוכלין כמו סיאה ואזוב וקורנית וה"נ לכאורה צריך להיות כן להיות תלוי במתשבה ובאמת הראב"ד השיגו בזה ע"ש ודעת הרמב"ם נראה דהתם כיון דראויין לעצים שפיר תלוי במחשבה אבל בכאן אין ראויין לעצים וזהו שכתב הואיל ואינו לעצים כלומר דאלו היה ראוי לעצים היה תלוי במחשבה אבל עכשיו אין תלוי במחשבה וכמ"ש (עכ"מ ודבריו אינס מובנים ע"ש היטב ודו"ק):
סעיף ו
קליפי רמון והנץ שלו והוא הסרח שעל הפיטמא וקליפי אגוזין ואלו ראויין לצביעה וגרעיני פירות כגון הגרעינים שבזיתים ושבתמרים הראויין למאכל בהמה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אבל ביעור אין להם משום דעיקרן להסקה קיימי אלא דקדושת שביעית יש להן מפני שבאין מאוכל גמור וגם ראויין לאוכלי בהמה ולצביעה שבאלו יש קדושת שביעית (כ"מ) וכבר נתבאר דכל שאין להם ביעור גם לדמיהן אין ביעור:
סעיף ז
לולבי זרדים זהו אילן ששמו זרדתא והחרובים יש להם ולדמיהן שביעית וביעור דכאוכל גמור הוה ואינן מתקיימין בארץ אבל לולבי האלה והבטנה והאטדין והם מיני אילנות יש להם שביעית וכן לדמיהן אבל אין להם ביעור דמתקיימים בחורף ואין כלים לחיה מן השדה אבל לעלים שלהם יש ביעור מפני שהעלין נושרין ואינן מתקיימין בימות החורף וכלה לחיה מן השדה וכל אלו ראויים למאכל אדם או למאכל בהמה ועומדין לזה ולכן אינם תלויים במחשבה אע"פ שראויים גם לעצים כדמוכח בסוכה (מ'.) אבל לולבי תמרים אין ראויים לאכילה והם רק לעצים ואין קדושת שביעית חלה עליהם כדמוכח שם ואולי דאלו הלולבין שבכאן אין ראויין לעצים כלל ולא נראה כן (כנלע"ד):
סעיף ח
איזו היא שעת ביעור להעלין כלומר דכל ביעור בפירות הוא שיכלו ממש אבל עלין לא יכלו לעולם אלא כשנושרין מאילנותיהן וישהו מעט יבולו ואין ראויין לאכילת חיות ואז מקרי שעת ביעורן אבל עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להן ביעור לפי שאינן נובלות וכלות ותמיד ראויות לאכילת החיות ואינם כלים לחיה מן השדה:
סעיף ט
כתב הרמב"ם בפ"ז דין י"ט הוורד והכופר והלוטם יש להם ולדמיהם שביעית הקטף והוא שרף היוצא מאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית בד"א באילן מאכל אבל באילן סרק אף היוצא מן העלים ומן העיקרים כפירי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית עכ"ל והטעם צ"ל דאלו ראויין למאכל או לצביעה ואלו אינם ראויים. ודע דבנדה (ח׳:) משמע לפי מסקנת הש"ס דאין חילוק בין אילן מאכל לאילן סרק דבשניהם נוהג שביעית גם ביוצאין מהעלין והעיקרין ע"ש אלא הרמב"ם לא תפס כהמסקנא (כ"מ) וטעמו נ"ל דכן מוכח בירושלמי ספ"ז ע"ש (כמו שהאריך שם הפ"מ במה"פ):
סעיף י
עד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית ולא יצטרך לבערם עד שייבש המתוק והיינו לחלוחית הארץ או הזבל דעד זמן זה מצוים לחיות בשדה ומכאן ואילך כלו ולכן אסור לאוכלן בלא ביעור ועד מתי מותר לגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית וזהו בכ"ג במרחשון בשנה בינונית וג"כ מטעם זה דעד אותו זמן מצוי לחיות בשדה וכן עד מתי עניים נכנסים לפרדסאות בכל השנים ליטול לקט שכחה ופאה ובשביעית נכנסים לאסוף הפירות ועד מתי מותרין לעשות כן במוצאי שביעית ג"כ עד שתרד רביעה שנייה דמשם ואילך זמן הביעור וצריכים בעלי הפרדסאות לקיים מצות ביעור ובשאר השנים הטעם דעד אותו זמן רגילים העניים ליטול לקט שכחה ופאה ומשם ואילך הנשאר הפקר לכל כמ"ש לעיל סי׳ י"ג סעי׳ כ"ג אבל בשם נתבאר דלאו לכל הפירות הדין כן ע"ש (ואין הכוונה דאח"כ אסורים אלא אח"כ הפקר לכל):
סעיף יא
תנן בספ"ז ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וישן בחדש חייב בביעור ובירושלמי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית וישן בחדש הוא ורד שביעית בשמן שמינית וע"פ זה פירשו המפרשים (ר"ש ורע"ב) דורד חדש והיינו של שביעית שכבשו בשמן של ששית ילקט את הורד קודם שהגיע זמן הביעור והכל מותר דהורד יאכלנו קודם זמן הביעור והשמן מותר להשהותו דאין הורד נותן טעם בשמן ואין בו קדושת שביעית אבל ורד של שביעית שנתנו בשמן של שמינית חייב בביעור כיון שהגיע זמן הביעור של הורד שהרי שמינית היא השמן ובע"כ הגיע זמן הביעור וכיון דהורד ישן נגד השמן יש בו חריפות ונותן טעם בשמן (כן מוכרח לומר לשיטת הר"ש והרע"ב וסברא זו כתב גם בעל ת"י וזה שברישא קראו לורד חדש ובסיפא ישן והרי שניהם של שביעית משום השמן דברישא השמן ישן נגדו ובסיפא השמן חדש נגדו ודו"ק) (ומתורץ קושית הר"ש ע"ש ועתוי"ט):
סעיף יב
וגם מהרמב"ם נראה כן שכתב בספ"ז הכובש וורד שביעית בשמן של ששית ילקט את הוורד והשמן מותר כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן שהרי הוורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור עכ"ל כלומר הוורד כיון שנתייבש הרי הוא חריף ונותן טעם בהשמן וכ"כ הרמב"ם מפורש בפי׳ המשנה ע"ש וגם שמן חדש נוח ליבלע (כ"מ):
סעיף יג
עוד שנינו שם במשנה חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייב בביעור ובפשוטו נראה משום דחרובין ביין תמיד נותן טעם ולא דמי לורד ושמן וכ"כ הרמב"ם שם חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או של שמינית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו עכ"ל וזה להדיא כמ"ש:
סעיף יד
אבל המפרשים (ר"ש ורע"ב) כתבו דדין חרובין ביין כדין ורד בשמן והכא ענין אחר הוא והיינו כשהשהה החרובין בהיין עד אחר זמן הביעור אבל אם לא נשתהו עד אחר זמן הביעור ילקט החרובין והיין מותר כמו ורד בשמן והכי תניא בתוספתא ע"ש. ואמת שכן הוא בתוספתא אבל לשון המשנה משמע להדיא דדין חרובין ויין חמור מורד ושמן והתוספתא חולקת על המשנה (תוי"ט) ובאמת יש גירסאות בתוספתא (פ"ה הל' ט׳) דיש גירסא החרובין חדשין שכבשן ביין ישן ישנין בחדש חייב בביעור עכ"ל וזהו ממש כהמשנה אך יש גירסא החרובין חדשין שכבשן ביין ישן ילקט את החרובין וכו׳ זהו גירסת המפרשים ומוטב לקיים גירסא הקודמת להשוותה עם המשנה וברור שזהו גירסת הרמב"ם ז"ל:
סעיף טו
וכתב הרמב"ם שם זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם עכ"ל וכן הוא במשנה ולכאורה זהו נגד מה שביארנו בסי׳ הקודם סעי׳ כ"ה דבליעת שביעית אינה אוסרת רק לענין לנהוג בזה קדושת שביעית ולא לענין ביעור ע"ש והא הכא לענין ביעור הוא אמנם דא"ש דשם אמרנו בהבלוע שקודם זמן הביעור דבזה אע"ג דבלעו משביעית מ"מ לענין ביעור ה"ז כמבוער שהרי אינו ניכר אבל בכאן שבלעו לאחר ביעור דבזה וודאי דינם כהדבר שבלעו ממנו ואם הוא חייב בביעור גם הבלוע כן דכחד חשיבי (כנלע"ד בכוונת הגרע"א שכתבנו שם):