ערוך השולחן העתיד זרעים כז
<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן כז | >>
ובו: כ"ה סעיפים
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כהסעיף א
תניא בת"כ ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול מה תלמוד לומר ומה אם חיה שאינה ברשותך אוכלת בהמה שהיא ברשותך אינו דין שתאכל אלו כן הייתי אומר יכנוס לבהמה ותהא אוכלת לעולם ומה אני מקיים ביעור פירות שביעית בפירות אדם אבל בהמה תהיה אוכלת לעולם כשהוא אומר ולבהמתך ולחיה הוקשה בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך מן הבית עכ"ל הת"כ ודרש זה מורגל בש"ס בפסחים (נ"ב") ובנדה (נ"א:) ובתענית (ו':) וזהו קרא דביעור אמנם מת"כ מבואר שלבד מקרא זה יש פסוק אחר לביעור שהרי אומר מה אני מקיים ביעור וכו' ועוד דבהכרח כן הוא דאל"כ אין ביעור רק במאכלי בהמה כדכתיב ולבהמתך ולחיה ולא באוכלי אדם אלא וודאי שלבד פסוק זה יש עוד פסוק לביעור אך משם לא הייתי אומר דיש ביעור לאוכלי בהמה קמ"ל האי קרא דגם לאוכלי בהמה יש ביעור:
סעיף ב
והאמת כן הוא שהרי בפ׳ משפטים כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וכבר כתבנו בסי׳ כ"א סעי׳ ד׳ דהך דואכלו אביוני עמך יש דמוקי לה לאחר הביעור ע"ש וכך שנינו במכילתא משפטים ר"י בן בתירא אומר עד שלא הגיע שעת הביעור היו הכל אוכלים אותה הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אותה ולא עשירים ע"ש וזהו דעת ר׳ יהודה במשנה ח׳ פ׳׳ט דשביעית אבל ר׳ יוסי פליג שם וס"ל דאחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ור׳ יהודה ור' יוסי הלכה כר׳ יוסי וטעמיה דדריש אביוני ועמך (ר"ש ורע"ב) ובירושלמי דריש מן ויתרם ע"ש ועשיר נקרא בעל הפירות בעצמו:
סעיף ג
ומהו ענין הביעור כתב הרמב"ן ז"ל בפי׳ התורה וז"ל ואין הענין שיהיו פירות שביעית אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם דלא מנו חכמים פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם וכו' ואחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ועניים הם שלקטו משדות אחרים ועשירים הם בעלי השדות עצמן שלקטו אותן משדותיהן בהפקרם וכו':
סעיף ד
ושנינו בת"כ ובתוספתא (רפ"ח) בראשונה היו שלוחי ב"ד מחזרין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות והשאר מכניסין לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד יוצאים ושוכרין פועלים ועודרין אותן ועושים אותם דבילה וכו' הגיע זמן זיתים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ומוסקין אותם ועוטנין אותם בבית הבד וכונסין בחביות ומכניסין לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ובוצרין ודורכין בגת וכונסין בחביות ומכניסין לאוצר שבעיר ומחלק מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים וכו' דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים וכו' ר"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר לאחר הביעור מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכיניו וקרוביו ומיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכגיס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו עכ"ל התוספתא:
סעיף ה
ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירן ועשו להם תקנות בראשונה היו ב"ד עושין אוצר בכל עיר ועיר ומתתלת יציאת הפירות היו נוטלין אותן מיד מביאיהן ומכניסין אותם לאוצר וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של קציר ועת הבציר הגיע, ב"ד שוכרין פועלין ובוצרין ומוסקין ולוקטין כל אותו המין ודורכין ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים ונותנים לאוצר שלהם ואלו הפירות המכונסים לאוצר ב"ד א"צ ביעור אחר שכבר מבוערין הן מתוך הבית ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהן מיד ב"ד ולאכלן וכל זו התקנה והטורח של ב"ד מפני חשד שלא יבואו לעכבם או לעשות מהם סחורה וכשאין אוצר בעיר ולא ב"ד והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו לביעור מפני שיש לה היתר בביעור מביתו (רמב"ן שם) ואם עיכבם בביתו לאחר הביעור אסורים לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור מפני שאין לה היתר ואפשר שהאיסור הוא מדבריהם ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים והברייתות השנויות בת"כ לענין הביעור אסמכתא מדרבנן (שם):
סעיף ו
והראב"ד ז"ל בפ"ז כתב דהביעור הוא כשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהן ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים שלש סעודות ליום לכל אדם כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהם ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ מתבערים לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לה היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר ג׳ סעודות אוסר במשהו וכו' עכ"ל ולדבריו יש שני מיני ביעור הקודם הוא שלא לאיבוד כשיכלו הפירות מעיר ותחומה והשנית כשיכלה מכל הארץ לאיבוד וחידוש גדול הוא שלא הוזכר בש"ס כלל שני מיני ביעורים:
סעיף ז
ודעת הרמב׳׳ם משונה לגמרי שהוא סובר דביעור אחד היה ותחלתו לאיבוד אם אין לו אוכלים דהוא היתה לו הגירסא דאחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וז"ל בפ"ז פירות שביעית אין אוכלין מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר וכו' כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו אוכל מהן כל זמן שהתאנים האלו בשדה כלו מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן היו לו פירות מרובין מחלקן שלש סעודות לכל אחד ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור ה"ז שורף אותן או משליך לים המלח ומאבדן וכו' עכ"ל הרי לדעתו עיקר הביעור הוא לבערן מן העולם אם אין יכול לאכלן או לחלקן לאחרים שיאכלום עד שעת הביעור:
סעיף ח
ודעת רבותינו בעלי התוס׳ בפסחים (נ"ב:) והר"ש והרע"ב בפ"ט והסמ"ג בעשין (קמ"ח) כהרמב"ן שמעולם לא נאסרו באכילה אלא שמחוייב להוציאן לשוק ולהפקירן ואח"כ יכול בעצמו לזכות בהן ולהכניסן לבית ומשהן זמן מרובה ואוכל מעט מעט והא דמשמע בגמ׳ דאחר הביעור נאסרין לגמרי היינו כשלא קיים מצות ביעור כלל דאז נעשו כאיסורין ממש ואסורין באכילה ובהנאה וצריך לבערן מן העולם ונמצא דרוב הפוסקים סוברים כהרמב"ן והכי קיי"ל (ורש"י פי׳ בפסחים (נ"ב: ד"ה משום) דהביעור הוא שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה והתוס׳ שם בד"ה מתבערין הקשו עליו דהא מותרין לאכלן אחר הביעור ע"ש וי"ל דגם רש"י אין כוונתו לאוסרן אחר הביעור אלא כוונתו שיהא ביעור גמור שיהא הכל שולטין בו ולא יעשה הביעור רק לפנים להוציאו לא רחוק מביתו ולחזור ולזכות בו מיד אלא יניחם במקום הפקר שבהמות וחיות הולכות שם אבל אח"כ יכול ליטלם ומותרים באכילה וכן נ"ל מהרמב"ן שם בכוונת רש"י ע"ש):
סעיף ט
אל יפלא בעיניך אחרי שמבערין את הכל מה יאכלו עד הגידול החדש של שנה השמינית דבאמת הביעור אינו אלא על פרי אילנות שגדילין מאליהן שזהו מותרות ולא הכרחיות אבל תבואות וזרעונים היו להם מוכנים משנה הששית כדכתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים ובאלו אין שום קדושה דאינם של שביעית וגם ירקות הגדילות מאליהן היה להם אותן שאינם בכלל ספיחים שנאסרו כמ"ש בסי׳ כ"ב אך נראה דאלו בכלל ביעור הם כיון שנתגדלו בשביעית אך גם בזה אין הכרח גמור וגם היה להם ירקות כבושים משנה הששית ובעלי חיים כמו דגים ובשר חלב וחמאה וודאי דאינם שייכות לשביעית ונמצא דהכרחיות היה להם תמיד ואין הביעור מעכב את ההכרחיות לחיי האדם:
סעיף י
וכשם שמבערים את הפירות כך מבערים את הדמים והכי תנן בפ"ז כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיהם שביעית יש להם ביעור ולדמיהם ביעור כגון שמכר פירות של שביעית כפי שמותר למכור או שעבר ומכר הרבה ואוכל בדמים שלקח וכלו הפירות מן השדות ועדיין יש דמים בידו חייב לבערן כפי דין ביעור שנתבאר לפי השיטות וכתב הרמב"ם שם בדין ח׳ כיצד עושה קונה בהן מאכלות ומחלקן שלש סעודות לכל אחד ואחד או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלים עכ"ל וזהו לשיטתו ולשיטת רוב רבותינו אינו כן כמו שנתבאר:
סעיף יא
שנו חכמים במשנה (פ"ט מ"ב) שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש שלש בכל אחת ואחת ביהודה ההר והשפלה והעמק והם כולו ארץ אחת לביעור ובעבר הירדן שפלת לוד וההר של שפלת לוד ומבית חורון עד הים והם כולו ארץ אחת ובגליל גליל העליון וזהו מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שיקמין וגליל התחתון וזהו מכפר חנניה ולמטה כל שהוא מגדל שיקמין והעמק וזהו תחום טבריא והם כולו ארץ אחת ואוכלין בכל ארץ יהודה בשלשתן עד שיכלה האחרון שבה וכן בשלש של עבר הירדן וכן בשלש של גליל:
סעיף יב
וביאור הדברים דטעם הביעור הוא כמ"ש כשכלו הפירות לחיות מן השדה וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכן גליל ועבר הירדן אבל בהשלש שבכל אחת אף כי כלה באחת מהן הולכת החיה להשניה וכשכלו בשתים הולכת להשלישית ולא מקרי עדיין כלה לחיה מן השדה אבל מיהודה לגליל לא תלך החיה ומקרי כלו:
סעיף יג
ודע שיש בענין זה מבוכה רבה דלפי מה שנתבאר גם בעבר הירדן נוהג ביעור כבא"י ממש והראב"ד כתב בספ"ד משמיטה דעבר הירדן לא כבשו עולי בבל ע"ש ובפ"ו דשביעית תנן דכל שלא החזיקו עולי בבל נאכל אבל לא נעבד ופירשו הר"ש והרע"ב דנאכל אחר הביעור וכמ"ש בסי׳ ט"ז סעי׳ ה׳ וא"כ אין ביעור נוהג בעבר הירדן ואיך שנינו כאן דבג׳ ארצות שלהן נוהג ביעור. והן אמת דהרמב"ם מפרש נאכל היינו לענין ספיחים כמ"ש שם וא"כ יכול להיות דביעור נוהג שם אבל לפי׳ הר"ש והרע"ב קשה והם עצמם פירשו במשנה זו דאלו השלש הם של עבר הירדן וצ"ל דלא ס"ל כהראב"ד וכ"כ התוס׳ ביבמות (ט"ז. ד"ה עמון) דממשנה זו מוכח דעבר הירדן כבשו עולי בבל וחילקו דעבר הירדן של סיחון ועוג שלא נטלו מעמון ומואב כבשו ואותן שנטלו מעמון ומואב לא כבשו ושבזה שנינו דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית אלמא דאין שביעית נוהג שם דבשביעית ליכא מעשר ע"ש ואפשר דגם כוונת הראב"ד כן הוא אבל לא משמע כן:
סעיף יד
אך באמת יש שחלקו על המפרשים שפירשו דאלו הג׳ הם של עבר הירדן ממש דעבר הירדן שבמשנה זו אינו על צד השגי של א"י אלא לצד של א"י שזהו א"י ממש (הגרע"א בשם כופ"ר) וגם לבד זה אינו מובן דבמשנה חשיב שפלת לוד וההר ומבית חורון דהם ג׳ שבעבר הירדן ובתוספתא וירושלמי מפורש דזהו מיהודה ע"ש ולכן י"א דג׳ שבעבר הירדן לא חשיב כלל במשנה דהם מפורשים ביהושע ובמשנה לא קחשיב רק הג׳ שביהודה וג׳ שבגליל ואלו הג׳ שפלת לוד וכו׳ הם ג"כ ביהודה אלא שהמה בחלקו של בנימין דשפלת לוד היתה בחלקו והם בכלל שלש שביהודה (שנו"א) ולשון המשנה מוכח כן שאומרת וביהודה ההר והשפלה והעמק ושפלת לוד וכו׳ ולפי׳ המפרשים הו"ל לומר ובעבר הירדן שפלת לוד וכו׳ אלא וודאי איהודה קאי וג׳ שבעבר הירדן מבואר בירושלמי הר מכוור וגדר וכו׳ חשבון וכו׳ דיבון במות בעל וכו׳ ע"ש אבל לפ"ז מוכח דבעבר הירדן נוהג ביעור וצ"ע בכל זה:
סעיף טו
ועוד תמיה רבה בזה דהמשנה אומרת ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה ופירשו המפרשים דביהודה אוכלין בכולה עד שיכלה האחרון שבה וכן בגליל ובעבר הירדן ובכולהו אית בהו הר ושפלה ועמק כמו שנתבאר. ובתוספתא פ"ז הל׳ ז׳ תניא שלש ארצות לביעור וכו׳ שלשתן של שלש שלש ארצות למה הוזכרו ההר העמק והשפלה לפי שאין אוכלין מבהר על שבעמק ולא מבעמק על שבהר אלא הר והורו עמק ועומקו שפלה ושפלתו עכ"ל הרי להדיא דאין אוכלין גם ביהודה מאחת על חבירתה וכן בגליל ועבר הירדן אלא יהודה מתחלק על ג׳ חלקים לביעור הר ושפלה ועומק וכן גליל ועבר הירדן ועוד דלפי׳ המפרשים למה הוחלקה כל אחת לג' איזה תועלת יש בזה:
סעיף טז
ובאמת רבותינו בעלי התוס׳ בפסחים (נ"ב: ד"ה עד) פירשו דוודאי כל אחת חלוקה לעצמה ומביאים מירושלמי דאין חיה שבהר גדילה בעמק וכו׳ ע"ש וזהו כהתוספתא שהבאנו וזה שאמרו בגמ׳ שם דאין חיה שביהודה גדילה על שבגליל וכו׳ זהו אפילו מהר להר ומעמק לעמק ע"ש ולפ"ז א"ש מה שחלקם התנא לג' ואלו הג' לג' וזה שאמרה המשנה ולמה אמרו וכו' עד שיכלה האחרון שבה פירשו אחרון שבהר ואחרון שבשפלה ואחרון שבעמק ע"ש אבל לפירש"י והרמב"ם והרע"ב קשיא טובא וצע"ג (ער"ש ודבריו כדברי התוס׳):
סעיף יז
ונ"ל לתרץ לפי דברי רבותינו דפירשו לתוספתא בכוונה אחרת בשנדקדק מהו זה שאמרה למה הוזכרו ההר העמק והשפלה היכן הוזכרו ואי אמשנה קאי מאי קושיא הא ג׳ ארצות שביהודה קחשיב ואי מקשה למה הוזכרו ג׳ בכל אחת ואחת כמו שהמשנה מקשה ולמה הוזכרו ג׳ לא ה"ל לומר בלשון הר עמק ושפלה אלא למה הוזכרו ג׳ בכל אחת אמנם ה"פ דכבר כתבנו דהך דשפלת לוד וכו' הוא מג' ארצות דיהודה וא"כ הך דההר העמק והשפלה מיותר הוא לגמרי ואפילו לפי פי׳ רבותיגו דהך דשפלת לוד וכו׳ הם מג׳ שבעבר הירדן מ"מ מקשה מאי האי סימנא דהר ועמק ושפלה אטו לא היו להם שמות פרטים ומתרץ לפי שאין אוכלין מבהר על שבעמק וה"פ דהנה ר"ש חולק במשנה ואומר דלא אמרו ג׳ ארצות אלא ביהודה וקשה איזה סברא יש בזה דביהודה יתחלק לג׳ חלקים וגליל ועבר הירדן כל שני המדינות כאחת ולזה מתרץ דמפני שאין חיה שבהר גדילה על שבעמק וביהודה היו הרים גדולים ועמקים גדולים ושפלות גדולות לפיכך חלקן ר"ש לג' משא"כ בשאר ארצות ולכן נתן התנא סימן על יהודה הר וכו׳ להודיע טעמא דר"ש ונמצא דהתוספתא היא אליבא דר"ש ואנן קיי"ל כחכמים וכן מה שבירושלמי איתא דאין חיה שבהר גדילה על שבעמק הכל הוא אליבא דר"ש ולא קיי"ל כן ולכן השמיטה הרמב"ם וכן כל המפרשים (כנלע"ל):
סעיף יח
כתב הרמב"ם בפ"ז דין י"א ושלש ארצות אלו כולן חשובות כאחת לחרובין ולזיתים ולתמרים ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער ואימתי הוא כלה עד הפורים ואוכלין בזיתים עד העצרת ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית ובגרוגרות עד החנוכה עכ"ל. והנה בזיתים ותמרים מבואר במשנה שם דכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים ובירושלמי הוסיפו חרובין והטעם דקים להו דבאלו השלש פירות החיה הולכת למרחוק ואפילו מהר לעמק וקים להו דתמרים כלו בפורים וזיתים בעצרת וענבים בפסח ונרוגרות בחנוכה דאז אין החיה מוצאה מהם בזיתים ותמרים בכל א"י ובענבים וגרוגרות כל מדינה במקומה ולחרובין אין זמן ידוע וכן לשאר כל הפירות. ודע שי"א דהמשנה דכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים ר"ש אמרה דמיירי שם מקודם ואין הלכה כן (רע"ב) וכ"כ הרמב"ם עצמו בפירושו אבל בחבורו חזר בו וס"ל דזהו דברי חכמים וכן משמע להדיא בירושלמי מדאומר תני אף לחרובים כן ואינו אומר לר׳ יהודה ע"ש וכן הלכה:
סעיף יט
המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבערם דנותנין עליו חומרי המקום שהלך משם וחומרי המקום שיצא משם דחומרי המקום שיצא משם אינו מטעם חומרא אלא דהא חל איסור על פירות אלו שיצאו ממקום שכלו אמנם ממקום שלא כלו למקום שכלו בזה שייך חומרי המקום שהלך לשם דעל הפירות לא חל איסור דממקום היתר באו אלא שנותנין עליו חומרי מקום זה שהלך לו לשם ואסור לו לשנות מפני המחלוקת אבל להיפך לא חיישינן למחלוקת שיאמרו אנו אין מכלין והוא מכלה כיון שהפירות אסורים מעיקר הדין (תוס' פסחים נ"ב. ד"ה ממקום) וגם בזה לא שייך כל כך מחלוקת שיתלו דמסתמא ממקום שכלו באו (שם):
סעיף כ
תנן בפ"ט משנה ד׳ אוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור ר׳ יוסי מתיר אף על השמור ואין הלכה כר"י אלא כחכמים ופירשו (הרע"ב וכ"מ בר"ש) דה"פ אוכלים ממה שבבתים כשיש ממין הזה במקום המופקר שיכולה החיה לאכול אבל אם ממקום המופקר כלו אע"פ שבמקומות השמורין כמו בבתים או בגינות אין אוכלין עליהן שהרי החיה אינה יכולה לאכול משם (ר"ש) ותימא דמאי קמ"ל פשיטא כיון שעיקר קפידת התורה היתה על החיה מה מועיל מקום השמור ואיך יחלוק בזה ר׳ יוסי ועוד דאם אוכלין על השמור מתי יהיה זמן הביעור שהרי יכול לשומרן בביתו זמן מרובה (תוי"ט):
סעיף כא
וז"ל הרמב"ם שם דין ד׳ היו לו צמוקין של שביעית וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסין שהן הפקר אע"פ שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר לפי שאינן מצויין לחיה אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינם נגמרים אלא בסוף השנה ה"ז אוכל מן הצמוקין בשבילן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וגם דבריו אינם מובנים דפשיטא דבחצר לא תלך החיה ואיך פליג ר׳ יוסי (והתוי"ט נתרצה בדברי הרמב"ם והוא תמוה וצ"ע):
סעיף כב
ולולי דברי רבותינו הייתי מפרש דהנה התורה אסרה כשכלה לחיה מן השדה ומנין אנו יודעים זאת ולכאורה הייתי אומר דכשאנו רואים באילנות השמורים שיש עדיין עליהם פירות אלו מסתמא גם ישנם באילנות המופקרות ולזה קמ"ל דאינו כן מפני שאין זה ראיה שיכול להיות דבמקומות השמורים יאריכו יותר זמן מבמקומות המופקרים שהחיות אוכלות משם וזהו שאומר אוכלין על המופקר כלומר כל זמן שידעת שישנם עדיין במקום המופקר אבל לא על השמור כלומר שלא תתלה דמסתמא גם במופקרים ישנם דאינו כן ור"י ס"ל דאוכלין דתולין דכמו שיש בזה כן בזה (ודע שראיתי מן המפרשים שתמהו על הירושלמי שאמר מתניתן ר"ש היא ומתוך כך יש שפסקו כר' יוסי והאמת דגירסא מוטעת הטעתם דהך מתניתן ר"ש אמשנה הקודמת קאי וכמ"ש הפ"מ ע"ש והך דר"ש הכל מודים ודו"ק):
סעיף כג
עוד שנינו במשנה שם אוכלין על הטפיחין ועל הדיופרא אבל לא על הסתווניות וה"פ טפיחין הם כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו וכשיש מן הפירות בטפיחין אוכלין ממה שבבית דהחיה תגיע לשם ודיופרא הוא אילן העושה שני פעמים פירות בשנה אוכלין מן הראשון עד שיכלה האחרון אבל לא על הפירות הגדילין בימי הסתיו משום דהמה רעים וגרועים ואין ראוים לאכילה והרמב"ם פי׳ מפני שהן כמין אחר וטפיחין מפרש ענבים קשים שאינן נגמרים עד סוף השנה ולדינא שני הפירושים אמת ואוכלין על הקשים ועל כלי חרס הבנויים בכותל כמ"ש:
סעיף כד
הכובש שלשה מיני פירות בחביות אחת שכובשן במים או בחומץ ושהו זמן רב ובולעים זה מזה מ"מ אם מין אחד כלה או אפילו שנים כלו והשלישי עדיין לא כלה מבער השנים והשלישי מותר אף שבלע הרבה דאינם פירות של איסור שנתינת טעם תאסור אחרים כבכל האיסורין שהתורה לא חייבה רק בביעור ולכן אותו מין שכלה חייב לבער ואותו שלא כלה מותר ואפילו רוב המינין כלו מותר המיעוט שלא כלה וכל זה כשלא התחיל עדיין להשתמש מן החבית אבל אם התחיל בה כתב הרמב"ם שם וז"ל ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער עכ"ל ונראה לכאורה דכוונתו דחייב לבער כולם דכאחת הם וגם בירושלמי אומר לשון זה ע"ש אבל יש שמפרש להיפך דהכל כמבוער כבר וא׳׳צ לבער כלל (פ"מ) דכיון שהתחיל בה דרך שיתקלקלו מיד אם לא יאכלום בזמן קצר ולכן הוי כמבוער ולשון כמבוער משמע כפי׳ זה:
סעיף כה
ויש בזה שאלה גדולה ואיך אמרינן דנתינת טעם אינו אוסר בשביעית והא משנה מפורשת היא ספ"ז דשביעית במינת אוסרת במשהו ושלא במינה בנותן טעם וכן הוא בנדרים (נ"ח.) וכמ"ש בסעי׳ ה׳ (תוי"ט) אמנם באמת שני עניינים הם דוודאי לענין קדושת שביעית אוסרת הבליעה ככל האיסורים והיינו לאוכלן בקדושת שביעית שלא לעשות בהן סחורה ועוד דיני שביעית אך בכאן אנו אומרים לענין ביעור דלבערן מביתו אין הבליעה אוסרת (הגרע"א) דאינו איסור ממש שאסור להשהותו ויש מי שמחלק דאם השביעית היתה משקה כשמן ויין ונתנו בהם דבר יבש וודאי בולע ונאסר ובכה"ג מיירי ספ"ז אך בכאן דשני דברים יבשים הם אך שבאמצעית הפליטה מפליט מזה לזה אינו אוסר (מש"ר) ואינו חילוק נכון דמה בין זל"ז והעיקר כתירוץ ראשון וכבר נתבאר דכשם שמבערים את הפירות כמו כן צריך לבער דמי שביעית וכן כשם שצריך לבער אוכלי אדם כמו כן צריך לבער אוכלי בהמה מן הבית ואינו מאכילן לבהמתו אם כלה אותו המין מן השדה אלא חייבים בביעור כפי השיטות שנתבארו באוכלי אדם כמו כן באוכלי בהמה וכמ"ש בסעי׳ א׳ בשם הת"כ ועמ"ש בסי׳ הבא סעי׳ ט"ו: