ערוך השולחן אורח חיים תרצב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרצב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין ברכות המגילה
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תרצב סעיף א

הקורא את המגילה מברך לפניה שלוש ברכות: "על מקרא מגילה", ו"שעשה נסים", ו"שהחיינו".

ולמה אין מברכין "לשמוע מקרא מגילה"? שהרי הקורא הוא רק אחד, וכל העם שומעים, כמו שמברכין "לשמוע קול שופר"? דלא דמי: דהתם השמיעה הוי עיקר המצוה, דאם יתקע ולא ישמיע לאזניו – לא יצא. אבל במגילה אם קרא ולא השמיע לאזניו – יצא, כמו בקריאת שמע. ואם כן הקריאה הוא העיקר, והשומעים הוי גם כן כקוראים, דשומע כעונה (וכן כתב באור זרוע בלבוש).

והציבור יענו "אמן" על כל ברכה, ולא יאמרו "ברוך הוא וברוך שמו", דהוי הפסק.

סימן תרצב סעיף ב

וגם בקריאת המגילה דיום מברכין אלו שלוש ברכות. והרמב"ם פסק דביום אינו צריך לברך "שהחיינו", שהרי כבר בירך בלילה. אבל רבינו תם פסק שצריך לברך "שהחיינו" ביום גם כן, דעיקר מצותה הוא ביום, כמו שכתבתי בסימן תרפז.

ואף על גב ד"שהחיינו" בסוכות יוצאים גם בבירך קודם הרגל בשעת עשיית הסוכה, כמבואר בגמרא, ואם כן לא יגרע "שהחיינו" דלילה משל קודם הרגל; אך מגילה שאני, דעיקר הנס היה ביום. ולכן לא קבעו מצות פורים, שילוח מנות ומשתה – רק ביום. ועוד: דהא מהראוי היה לברך "שהחיינו" על מצות פורים דשמחה, ומשתה, ומשלוח מנות. אלא דלקבוע ברכה עליהם לא ראו חכמים, מפני שכל הימים טובים הם ימי משתה ושמחה. מיהו על כל פנים ראוי לברך "שהחיינו" על המגילה ולכוין לצאת גם על משלוח מנות וסעודת פורים, כמו שכתבו הגדולים (מגן אברהם ושל"ה). וכן המנהג הפשוט במדינות אלו, לברך "שהחיינו" גם בקריאת המגילה של יום, ואין לשנות.

סימן תרצב סעיף ג

ברכה שלאחריה – עיקרה אינה שייכת להמגילה (ר"ן ריש פרק "הקורא עומד"). ולכן פותחת ב"ברוך", והרי היא סמוכה לברכה שלפניה.

ואינו דומה לברכת התורה, דעיקרה נתקנה להגומר הסדרא, אך אחר כך גזרו משום נכנסים ויוצאים שכל אחד יברך לפניה ולאחריה, ונשאר התקנה הראשונה לפתוח גם באחרונה ב"ברוך". אבל במגילה, אילו נתקנה להמגילה – לא היתה פותחת ב"ברוך". אלא היא ברכת הודאה (שם), וסמכוה לאחר המגילה. ולכן פותחת ב"ברוך", משום דזהו עניין בפני עצמו.

ולכן שנינו במשנה ריש פרק שלישי: מקום שנהגו לברך – יברך וכו'. ותלוי במנהגא, משום דאין לה שייכות להמגילה. ולכן פסקנו בסימן תרצ דאפילו סח בינתים – אינו מעכב, עיין שם סעיף י, משום דאין זה הפסק בין הקריאה להברכה, כיון דלאו עלה קאי הברכה.

סימן תרצב סעיף ד

נוסח הברכה בטור:

האל הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתינו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו. ברוך אתה ד', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע.

עיין שם. והיא פותחת ב"ברוך" וחותמת ב"ברוך" מפני שהיא ברכה ארוכה, שיש בה עניינים הרבה. ומה שמסיימים בשני עניינים: "הנפרע...", "האל המושיע", אף על גב דאין חותמין בשתים – הכא עניין אחד הוא, דאין תשועה שלימה אלא כשנפרע מצרינו (בית יוסף).

וזה שאומר בפתיחה "האל הרב...", ברי"ף מתחיל "הרב", דהא כבר אמר "אלקינו" בהפתיחה. אלא משום דבמזמור "אילת השחר", דקאי על אסתר, צעקה: אלי אלי למה עזבתני?! משום דשם הקדוש הזה הוא בחסד, כדכתיב: "חסד אל כל היום" – לכן אומרים כן, דשם זה הועיל לנו (ב"ח). וזהו שמסיימים "האל המושיע". וברמב"ם גם בהחתימה "האל הנפרע...", עיין שם.

(והעיקר דבזמן החורבן – אין שם הוי"ה מתגלה עד לעתיד אם ירצה השם. אבל שם "אל" הוא לעולם, וזהו צעקתה. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרצב סעיף ה

אחר ברכה זו נוהגין לומר פיוט "אשר הניא" ו"שושנת יעקב... ארור המן... ברוך מרדכי...".

ובשחרית אין אומרים "אשר הניא", מפני שכבר אמרו פיוטים. אבל "שושנת יעקב" אומרים, מפני שצריך לומר "ארור המן", כדאיתא בירושלמי שהבאנו בסימן תר"ץ, עיין שם.

ואם לא בירך הברכות, לא לפניה ולא לאחריה – יצא, דברכות אין מעכבות. ולכן גם יכול אחד לברך, והשני יקרא.

וכתב רבינו הרמ"א דברכה שלאחריה אינה אלא בציבור. עד כאן לשונו. ויש לומר הטעם: דכיון דאינה שייכא למגילה, אלא היא ברכת הודאה משום פרסומי ניסא – לא נתקנה אלא בציבור, שיש פירסום, ולא ביחיד.

ודע שהביאו זה בשם ירושלמי (בית יוסף בשם א"ח). ואני לא מצאתי זה בירושלמי, ושום אחד מהראשונים לא הזכירו זה. ובשבלי הלקט מביא מנהג שתי ישיבות לברך לאחריה גם ביחיד, וכמדומה שכן מנהג העולם.

סימן תרצב סעיף ו

יש מי שאומר דאם נשתתק הקורא באמצע המגילה – צריך השני להתחיל בראש. אבל הברכה – יוצא בהראשון, שבירך בשם כל הציבור (מגן אברהם סעיף קטן ב). ורבים חולקים בזה, וסבירא להו דאינו צריך להתחיל אלא ממקום שפסק הראשון (אליה רבה, ושבות יעקב, והגאון רבי עקיבא איגר וחיי אדם).

וכן עיקר. דלא דמי לקריאת התורה בסימן רפד, דהתם כל אחד קורא לעצמו. אבל מגילה קורא בשביל כל הציבור. ודמי לשופר, דהשני מתחיל ממקום שפסק הראשון, כמו שכתבתי בסימן תקפה.

סימן תרצב סעיף ז

מגילה, אף על פי שכבר יצא – יכול לברך ולקרות להוציא אחרים ידי חובתן. וכשקורא בשביל נשים – יברך "לשמוע מקרא מגילה", משום דיש אומרים שלא נצטוו אלא על השמיעה, ולא על הקריאה, כמו שכתבתי בסימן תקפט (מגן אברהם סעיף קטן ה).

ויש מי שאומר דמוטב לקרוא לנשים אחר ששמעה הוא בבית הכנסת, משום ברוב עם הדרת מלך (שם). ולעניות דעתי נראה: דכיון דמגילה בזמנה קורין ביחיד, כמו שכתבתי בסימן תרץ – מוטב יותר שיקרא ויצא גם הוא, ויברך "על מקרא מגילה", משיצא מקודם, ואחר כך קריאתו שלא לצורך עצמו.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב דאין לשוח בעת שקורין אותה. עד כאן לשונו. ויש מי שמפרש דאברכה קאי, וכן משמע בטור, שכתב דהעיטור כתב: כיון דברכה זו במנהגא תליא מילתא – אין לגעור במי ששח בעת קריאתה. והטור השיג עליו, כיון דסוף סוף מברך – אסור להפסיק. ורבינו הבית יוסף פסק כהטור (ט"ז סעיף קטן ב). ויש מי שמפרש דאמגילה קאי (עיין מגן אברהם סעיף קטן ד). ואין נפקא מינה, דבשניהם – אסורים להפסיק.

והשומע שהפסיק במגילה – לא יצא, כמו שכתבתי בסימן תרצ, משום דבין כך לא שמע איזה תיבות מהקורא. והקורא שהפסיק – יצא כמו שכתבתי שם.

(ודברי המגן אברהם סעיף קטן ד, שמתיר לקורא להפסיק לכתחילה – צריכים עיון גדול, עיין שם ובמחצית השקל.)

סימן תרצב סעיף ח

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ד:

מי שהוא אנוס קצת, ואינו יכול לילך לבית הכנסת, וצריך להמתין עד אחר שקראו הקהל, וקשה עליו לישב בתענית כל כך – יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום, מפלג המנחה ולמעלה. אבל אסור לאכול קודם שישמע קריאת המגילה, אפילו התענית קשה עליו.

עד כאן לשונו. ודימו זה לתפילת ערבית, דחשבינן לילה מפלג המנחה. אבל הוא תמוה, דמה עניין זה לזה? דהתם תלוי בקרבנות, אבל הכא, דקריאת הלילה למידין מן "ולילה ולא דומיה לי" – פשיטא דעד צאת הכוכבים לא הוי לילה (פרי חדש). ובוודאי תמוה הוא לבד זה, דהא עדיין אינו יום ארבעה עשר (וגם הגר"א סעיף קטן י הסכים להפרי חדש). ומימינו לא שמענו מי שיעשה כן.

וזה שכתבו שאסור לאכול קודם המגילה – אבל טעימה מותר אם מוכרח לזה (מגן אברהם סעיף קטן ז). וקודם קריאתה אסור לאכול אפילו חצי שעה קודם הזמן, ואפילו התפלל כבר ערבית (שם), וטעימה שרי. וללמוד מותר, ולא חיישינן שמא ישכח ולא יקרא כמו בבדיקת חמץ, דכיון דחביבא עליה – לא ישכח (שם).

ושל יום הוא אחר הנץ. ואם אנוס הוא – יכול לקרותה אחר עמוד השחר (שם).