ערוך השולחן אורח חיים שלב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא ליילד הבהמה בשבת
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן שלב סעיף א[עריכה]

שנו חכמים במשנה דשבת (קכ"ח:): "אין מיילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין ומיילדין את האשה בשבת וכו'”.

ונראה לי דהכי פירושו: שהתנא מבאר לנו ההפרש הגדול שבין אשה לבהמה, דבהמה אין מיילדין אפילו ביום טוב, והאשה מיילדין אפילו בשבת, ולכן שנה זה במסכת שבת ולא במסכת יום טוב. ולפי זה הא דתנן: 'אין מיילדין ביום טוב' הוה כא(י)לו אומר: 'וכל שכן בשבת'.

ולפי זה יש להסתפק הך דמסעדין אם זהו רק ביום טוב, או דילמא כיון דעיקרא דמסכת היא שבת, וזה שאמר ביום טוב הוא לרבותא כמ"ש, אבל באמת הוה כאלו תנן בשבת, וממילא דגם הך דמסעדין הוה גם בשבת.

סימן שלב סעיף ב[עריכה]

וזהו דעת הטור שכתב: "אין מיילדין את הבהמה בשבת, אבל מסעדין וכו'”, והרא"ש נסתפק בזה בשם הר"י ע"ש, ולהטור פשיטא ליה, ובפרט שזהו דרבנן וספיקא לקולא, ובפרט במקום צער בעלי חיים.

ורבינו הב"י בסעיף א' השמיט את עצמו מזה, שכתב: "אין מיילדין את הבהמה בשבת" עכ"ל. ויש מי שאומר דאוסר גם לסעד (מג"א סק"א), ואינו נראה, דאם כן הוה ליה לבאר, אלא משום דספוקי מספקי ליה, כמ"ש בספרו הגדול, ולהורות כנגד הטור לא רצה, ולכן אשתמט מזה לגמרי. ונראה לי דהסומך על דעת הטור לא הפסיד (וכן נראה דעת הב"ח ורלנ"ח והט"ז ות"ש ע"ש, ולפי מ"ש דברי הטור ברורים בטעמם ומתורץ קושית הב"י, ואין צריך לדוחקי המפרשים ע"ש ודו"ק).

סימן שלב סעיף ג[עריכה]

כיצד מסעדין: אוחזין את הולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו ונותן לו דבר לתוך פיו כדי שיניק (גמרא), מפני שנחיריו סתומים על ידי רירין, ונופח בחוטמו שיפתחו הנקבים, ונותן דד של אמו לתוך פיו (רש"י).

והרמב"ם בפירוש המשנה כתב: 'אין מיילדין', הוא משיכת הולד מן הרחם, ו'מסעדין', שעוזרין הבהמה בהתרת רגליה וניעורה ונענועה וכיוצא בו עכ"ל, דסבירא ליה דהגמרא לא חשבה כל הדברים, והכלל הוא דדבר שהוא סעד לה – מותר.

ובירושלמי אומר איזה הסיוע: מביא יין ונופך לתוך חוטמו ונותן ידו למטה ומקבל, ושומט דדיה ונותן לתוך פיו ע"ש, והרמב"ם לא הזכיר דין זה בהלכות שבת.

(בגמרא איתא: "מרחמין היינו על בהמה טהורה ביום טוב וכו'”, וכתבה הטור לקמן בסימן תקכ"ג, ובכאן לא הזכיר זה, ויש להסתפק אם זה דמי למסעדין. והא דנקיט 'ביום טוב', משום דכל הענין הוא ביום טוב מטעמא דכתבינן, או שבזה הכל מודים שאין עושין בשבת. ולעניות דעתי הטורח הכל אחד, ואין הפרש בין זה לזה, והטור סמך אדלקמן, כיון דבבהמה דין אחד לשבת וליום טוב, לא חש להאריך ודו"ק).

סימן שלב סעיף ד[עריכה]

אין מפרכסין לבהמה גלדי מכה בשבת, והיינו להעביר הגלדים, ולא סכין את המכה בשמן, דכל זה הוא רק לתענוג לה, ואין טורחין בשבת בשביל תענוגה. ולכן אין האיסור רק בגמר מכה, דאז אינו אלא משום תענוג, אבל בתחלת מכה דאיכא צערא אם לא יעשו לה – מותר, דכדי להסיר צערה מותר לטרוח בשבילה.

ולכן אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת מריבוי האכילה - מותר להריצה בחצר, והיינו שתרוץ ותתייגע ותתרפא, דבשביל צערה מותר להטריח. ודוקא בחצר, אבל במקום רבים – אסור, דמיחזי כי עובדא דחול. ואף על גב דזהו רפואתה, ואם כן למה לא אסרו משום שחיקת סממנים, משום דבבהמה לא שייך שחיקת סממנים (ט"ז סק"ב).

וכן אם אחזה דם - יכול להעמידה במים כדי שתצטנן, משום שיש לה צער. ואם צריכה להקזת דם - אסור אפילו לומר לאינו יהודי שיקיז לה, אך אם יש ספק שמא תמות אם לא יקיזו לה - התירו לומר לאינו יהודי שיקיז לה, דמתוך שבהול על ממונו אי לא שרית ליה יעשה בעצמו (מג"א וט"ז סק"ג). ולכן מי שיודע בעצמו שאינו בהול כל כך לחלל שבת, נכון לימנע את עצמו מזה, והקב"ה ישלם לו שכרו.