טור אורח חיים תקכג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תקכג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

מקרדין הבהמה ביום טוב, אף על פי ששיני המגרדת קטנות ועושה חבורה שרי כיון שאינו מכוין לכך, וכל שכן קרצוף ששיניה גדולות ואינו עושה חבורה. ופירש ר"י שמגרדות שלהן היו בענין שאין השער נתלש, אבל שלנו שבודאי השער נתלש הוה פסיק רישיה והכל אסור.

אין מיילדין הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין אותה - שאוחז בולד כדי שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך פיו.

בהמה טהורה שרחקה ולדה, מותר לזלף מן שלייתה עליה, וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה כדי שתרחם עליו, ואסור לעשות כן לטמאה.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מקרדין הבהמה בי"ט וכו' פלוגתא דתנאי בפ"ב דביצה (כג.) ואיפסיקא בגמרא הלכה כראב"ע דשרי לקרד אע"כ שהוא עושה חבורה משום דקי"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וכתבו התוס' והרא"ש תימא דלא מדכר הכא אלא איסור חבורה ואנו רואים כשמגרדין סוסים במגרדת של ברזל שתולשין מן השער והוי כפסיק רישיה כההיא דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ונ"ל שלא היה עשוי כעין שלנו ולא היה תולש את השיער אבל שלנו ודאי אסור עכ"ל הרא"ש וזה שכתב רבינו בשם ר"י וכתב רבינו ירוחם שיש מי שכתב דאפי' בשלנו מותר אע"פ שמשיר שיער מאחר שאינו נהנה לא הוה פסיק רישיה וכדאמרינן בפ"ק דכתובות (דף ו) להדק נזייתא בי"ט דמותר ולא דמי לסורק שיער שהוא נהנה ע"כ וכבר נתבאר בסי' ש"ג סברא זו ודברי החולקים עליה והרמב"ם כתב בפ"ד מה' י"ט מסירין זבובים הנתלים בבהמה אע"פ שאין עושין חבורה וכתב ה"ה זהו פי' מקרדין את הבהמה ואמרו ספ"ב דביצה דהלכה כת"ק דשרי אפי' בקטנים שעושים חבורה דדבר שאין מתכוין מותר ופי' מסירין הזבובים בכלים קטנים וחדים שלפעמים עושים חבורה עכ"ל והנה ה"ה רצה לפרש ע"פ שיטת המפרשים דגדולים וקטנים שאמרו בגמרא קאי אשיני המגרדת ואין הדבר כן דהרמב"ם סובר דלא נזכר דין מגרדת כלל ומ"ש בגמרא דקירוד הוי קטנים וקרצוף הוי גדולים אזבובים הנתלים קאי דכשהם קטנים כשעוקרין אותם ביד או בכלי מיקרי קירוד וכשהן גדולים נקרא קרצוף וכשעוקרין הקטנים נעשים חבורה לפעמים אבל כשעוקרין הגדולים אין נעשית חבורה וכן פירש הוא ז"ל בפי' המשנה פ"ב דביצה ופ"ג דעדיות וז"ל קירוד הוא הסרת הזבובים הקטנים הנאחזים בירכות הבהמה והם מניחין המקומות פצועים כשעוקרין אותם וקרצוף היא הסרת הזבובים הגדולים שאין פוצעין המקום שהן אוחזים בהם עכ"ל וגם הערוך הזכיר פי' זה שכתב קירוד כמין תולעים והוא רמש כמו אינכ"א שנושכין בבשר הבהמה והם קטנים ואין נפרדין מן הבהמה אלא בעשיית חבורה כגון האינכ"א שאין שולפין אותם מן השיער אלא בקושי והפרדת הגדולים נקרא קרצף ובלשון ערבי קורין לתולעת קירוד עכ"ל ולפ"ז ניחא שאין אנו צריכין לחלק בין מגרדות שלנו למגרדות שלהם דלא הזכירו חכמים דין מגרדת כלל דפשיטא להו דבכל גונא אסור מפני שתולש שיער והוי פסיק רישיה ולדברי הסוברים דפסיק רישיה שאינו נהנה שרי פשוט להו דכל שאינו עושה חבורה אע"פ שתולש שיער שרי:

אין מיילדין הבהמה בי"ט אבל מסעדין אותה וכו' הכל משנה וגמ' בס"פ מפנין (קכח.) ופירש"י נופח לו בחוטמו שנחיריו סתומין לו ברירין:

בהמה טהורה שריחקה ולדה מותר לזלף וכו' עד סוף הסי' גם זה שם ארשב"ג מרחמין היינו על בהמה טהורה בי"ט היכי עביד אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו ומזלפין מי שליא ע"ג ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו ודוקא טהורה אבל טמאה לא מרחקה ולדה ואי מרחקה לא מקרבה ופירש"י מרחמין. מאהבין את ולדה עליה: בול של מלח. מלא אגרוף דכייב לה וזוכרת צער לידה: ומרחמין את הולד. אם ריחקתו: מי שליא. שורה את השליא במים: לא מרחקה. אין דרכה לרחק: עו"ג המכניס בהמותיו לדייר שדה של ישראל בי"ט אם יכול ליתן לו שכר כתב רבינו בסי' תקל"ז:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

( אין )