ערוך השולחן אורח חיים שכב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני נולד ופירות שנשרו מן האילן, ותיקון כלי, ועצי בשמים, וחילוק מנות לבני ביתו בשבת
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן שכב סעיף א

ביצה שנולדה בשבת - אסורה אפילו בטלטול. ולאו משום נולד, דכבר בארנו בסימן ש"ח דרוב הפוסקים סבירא ליה דנולד מותר בשבת, אלא הטעם מבואר בריש ביצה וכן כתב הרמב"ם בפרק א' מיום טוב דזהו מטעם גזירה שבת אחר יום טוב.

כלומר דקיימא לן חול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת, וכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ונמצא שיום טוב הכין לשבת. ולפיכך גזרו לאסור בכל שבת ביצה שנולדה בו, גזירה משום שבת שאחר יום טוב.

סימן שכב סעיף ב

ואסור אפילו ליגע בה, ואף על גב דכל מוקצה מותר בנגיעה בעלמא, כמ"ש בסימן ש"ח, מכל מקום בביצה שהיא עגולה ובקל תניע ממקומה - אסור הנגיעה, דבהנגיעה תתנדנד. ומותר לכפות עליה כלי שלא תשבר, דקיימא לן כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת, כמ"ש שם.

ואם נתערבה הביצה - אפילו באלף ביצים אסורות ואין להם ביטול, דקיימא לן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, וביצה זו תותר במוצאי שבת, ואפילו באיסור דרבנן כן הוא. ואפילו ספק אם נולדה בשבת ונתערבה - גם כן אינו בטל, כמ"ש ביורה דעה סימן ק"ב. ושלא במינו - בטל בששים, כמ"ש שם. ולכן ביצה שנולדה בשבת ונשתברה ונתערב החלבון או החלמון או שניהם יחד לתוך תבשילין שאי אפשר לבוררן וליטלן - בטילין בששים.

סימן שכב סעיף ג

ושבת ויום טוב סמוכים זה לזה, נולדה בזה - אסורה בזה. והטעם דכיון דאין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב, והביצה שנולדה בשבת אסורה בו ביום כמ"ש, וכן ביום טוב, ואם כן כשחל יום טוב בערב שבת, אם נתירה בשבת נמצא דיום טוב הכין לשבת. כלומר כיון דביום טוב היתה אסורה ועל שבת תהיה מותרת, הרי הכין היום טוב את ההיתר לשבת, ואין יום טוב מכין לשבת, וכן שבת שקודם יום טוב (ועיין תוספות ביצה ד'. ד"ה 'אלא').

סימן שכב סעיף ד

פירות שנשרו מן האילן בשבת או נתלשו מן הגינה - אסורים בו ביום מטעם גזירה שמא יעלה ויתלוש, כן כתב הרמב"ם בפרק כ"א, וכן הוא בריש ביצה. ובודאי שגם בלא זה אסורה משום מוקצה, כיון שהיתה במחובר בין השמשות, ואפילו רבי שמעון מודה במוקצה זו דמחובר, דהוה כי דחייה בידים דגרוגרות וצמוקים (תוספות ריש ביצה בשם רש"י).

האמנם לפעמים ליכא מוקצה, כגון שהאילן עומד בחצר ויש לו עורבים שדרכם לתלוש, והיה דעתו מערב שבת שיתל[ו]שו בשבת, וליכא מוקצה (שם). ולפעמים ליכא גזירה דשמא יעלה ויתלוש, דגזירה זו אינה אלא באילן שברגע אחת תולשה וישכח כרגע על שבת, אבל פירות הטמונים בארץ, כמו זרעוני גינה שצריך מרא וחצינא לחופרה, ובזה ליכא הגזירה, שהרי במשך העת יזכור ששבת היום, ולכן צריך גם לטעם מוקצה (שם).

ולערב מותרים הפירות מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, דכיון שלא נעשה בהם מלאכת איסור, שהרי מעצמם נשרו, לא גזרו על זה להמתין בכדי שיעשו, ועיין בסימן שכ"ה.

סימן שכב סעיף ה

אמרינן בביצה (ל"ג:): "אוכלי בהמה - אין בהם משום תקון כלי”. כלומר דיש לפעמים איסור בעשיית דבר שאינה כלום, ועם כל זה כלי היא, והעושה אותה - חייב חטאת, כגון שנוטל קיסם ומתקן אותה לחצוץ בו שיניו, אף על גב דלאו כלום הוא, מכל מקום שם כלי על זה, שהרי מש[ת]משת לחיצוץ השיניים.

וזהו בקיסם, אבל קש או תבן הראוי למאכל בהמה - אין בהם חיובא דתקון כלי זו, ומותר לתקן קש או תבן לחצוץ בו שיניו, ומותר לקוטמו אפילו בסכין לתקנו שיהא ראוי לזה. והטעם: דכל דבר העומד לאכילה הוא מוכן לכל צורך (לבוש), שהרי אני יכול לאכול באיזה אופן שארצה אם לקטום אם לשבור, וכן הוא במאכלי בהמה, ואין על זה שם תקון כלי.

אבל קיסם - אסור ליטלו לחצוץ בו שיניו, אפילו אין צריך תקון, דשמא יבא לתקנו לזה ויתחייב חטאת אם קטמו לזה, דכן פסק הרמב"ם בפרק י"א ע"ש. ואם הזמין אורח לסעודה בשבת ולא היה לו פנאי להכין קיסם לחציצת שינים - התירו לו בשביל כבוד הבריות אם במקומו נחשב זה לבזיון אם לא יחצוצו השינים, שיטול קיסם ויחצוץ בו כמו שהוא (מג"א סק"ד שכן הוא בגמרא פ"א: ע"ש) ולתקן כלי באוכלים - ודאי אסור.

סימן שכב סעיף ו

וכן בדברים העומדים להריח - אין בהם חומר של תקון כלי, ולכן מותר לטלטל עצי בשמים להריח בהם ולהניף בהם לחולה, ואפילו לבריא אפשר דמותר להניף (עיין מג"א סק"ה), וקוטמו ומתקנו בידו, אבל לא בכלי (שם סק"ו). ואף על גב דאוכלי בהמה מותר אפילו בסכין, החמירו בעצי בשמים כיון שאין עומדים לאכילה (עיין ט"ז סק"ג).

ומוללו ביד להריח בו, אחד עצי בשמים קשין ואחד רכין, ובסימן תקי"א יתבאר דדוקא להוסיף ריח מותר, אבל להוליד ריח - אסור ע"ש, שיש פרטי דינים בזה.

סימן שכב סעיף ז

בני חבורה האוכלים ביחד כל אחד משלו ומבשלים ביחד, ובעת האכילה חולקים החלקים ביניהם: אם מקפידים זה על זה שהאחד לא יוותר לחבירו מאומה - אסורין לאכול יחד בשבת, מפני שקרוב הדבר שיבואו מפני קפידתן לידי משקל ולידי מנין, ועל פי המנין יבואו לידי חשבון ויבואו לידי מדידה, ואם לא ידענו שהם מקפידים – מותר. אמנם אם באו להטיל גורלות למי יגיע חלק זה ולמי חלק זה - גם בסתם אסור, שהרי אנו רואין שהם מקפידים, ולכן אנשים כאלו לא ישתתפו על שבת לאכול ביחד. אבל סתם שכנים – מותרים, דבודאי לא יקפידו ולא יטילו גורל (עיין מג"א סק"ז), אבל בגורל – אסורים.

ואמרו חז"ל (קמ"ח:): דבעל הבית עם בניו ובני ביתו יוכלו להטיל גורלות על החלקים, דכיון דהכל הוא משל בעל הבית, לא שייך קפידא שיבואו לידי איסורים, אלא שעושה כן כדי שלא להטיל קנאה בסעודה. ודוקא שיהו המנות שוות, אבל אם אחד מנה גדולה ואחד קטנה - אסור להטיל גורל למי יגיע הגדולה ולמי הקטנה אף בבניו ובני ביתו, דזהו כעין שחוק הקוביא דבשבת פשיטא שאסור, שהוא כעין משא ומתן. ואפילו בחול יש אוסרים קוביא, כמו שבארנו בחושן משפט סימן ר"ז סעיף כ"ג, שזהו דעת הרמב"ם ע"ש.

סימן שכב סעיף ח

אבל הרמב"ם בפרק כ"ג דין י"ז כתב: "אסור להפיס ולשחק בקוביא בשבת, מפני שהוא כמקח וממכר. ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שאין מקפידין" עכ"ל, והתיר בבניו ובני ביתו אפילו גדולה כנגד קטנה, כיון שהכל שלו ואינו אלא שחוק וגיעגועים בעלמא. אבל הטור אוסר בכהני גוונא, כמ"ש בסעיף הקודם, ותלוים בסוגית הגמרא ע"ש (עיין ב"י וט"ז סק"ד).

ואיתא בגמרא (קמ"ט:) שהיו מטילים גורלות במקדש על חלקי הקדשים שהגיע להם, מפני שאכילת קדשים הוה דבר מצוה, ולא אסרו גורלות בדבר מצוה. ולכן מטילין גורל על הקדש או על שאר דבר מצוה, אבל שלא לדבר מצוה - אסור להטיל גורל, שזהו כעין מקח וממכר. ואפילו על ידי אינו יהודי - אסור להטיל גורל בשבת, משום דהענין עצמו הוה כמקח וממכר.

(והמג"א סק"ט סובר דגם לדבר מצוה כשהיה יכול להטיל מאתמול - אסור ע"ש, אך הראיה שהביא משם ממנות של חול דאסור להטיל גורל בבית המקדש אינה ראיה, משום דהתם באמת אין הגורל כדין, שהרי אין חולקין זבחים כנגד זבחים כמ"ש התוספות שם ד"ה 'מטילין', ואינו אלא להשקיט הריב, לפיכך לא התירו על של חול ע"ש ודו"ק) (והגורל לדבר מצוה שהותר אינו בפתקאות, שכל אחד יעלה פיתקא, דזה ודאי אסור, אלא גורל בפתיחת הספר ולראות האותיות כנהוג) (ומה שלא היה גורל על לחם הפנים, דרמיז לה המג"א ואוסר גורל בשבת, לפי מ"ש אתי שפיר ודו"ק)