עץ יוסף על בראשית רבה/יא/ב

<< | עץ יוסף על בראשית רבה • פרשה יא | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • 

לדף המדרש • לכל הפרשה במדרש

ברכו במן שבשביל עצב השבת היתה ברכת המן. והקרא כתוב על העתיד (יפ"ת):

וע"ש שני עומרים ודעת היפ"ת דשתי עומרים דקאמר היינו ב' לצורך שבת מבלעדי האחד שהיה ליום הששי. וכדאי' במכילתא:

שלא ירד בו כל עיקר דקדושת שבת ניכר במופת מן המן שבשבת לא ירד:

שלא ירד כו' בפסיקתא פ' כ"ג אי' קדשו במן. לא הבאיש ורמה לא היתה בו. וקדשו בברכה היינו בקידוש על הכוס:

וקדשו במקושש שכשנסקל נתפרסם קדושת שבת מיד בו ביום:

וברכו בעטיפה סתמא דמדרש קאמר לה ולא ר"י:

בעטיפה בהיות יום זה מכובד מכל ימים בעטיפות בגדים. והוא כיוצא לקראת מלך ולקראת חתן וכלה בבגדים נאים (יפ"ת):

להחליף מבגדי חול לבגדי שבת:

לערב אם אין לו להחליף כולם אז די לו כשמערב אחד:

לשלשל שאם אין לו להחליף ולא לערב. די לו שיתיר חגורו שמשלשלן דרך מטה שלא כדרך חול שחוגר אותם למעלה כדי להקל פעמיו [כל בו] ושלשול הוא מלשון המשלשל דפנות:

מהלכין כחדא הולכין ביחד:

גולתא טליתו:

ואסתלקת היתה מקושר ומסולק למעלה בחגורתו. והתיר רבי זעירא כדי שיפלו וישלשלו למטה. ובע"ש סמוך לחשיכה היה:

ברכו בנר שמצינו לפעמים אצל גדולי בני אדם שנעשה נס בנר של שבת:

ברכו באור פניו רמז נפלא לזה. יפה תואר גימטריא שבת. וקדשו באור פניו. שבאור הפנים אשר באדם קדוש יאמר לו (יפ"ת):

ברכו במאורות שלא נגנזו עד מוצאי שבת אע"פ שנתקלקלו בערב שבת וכדמסיק:

ואדם ביקר בל ילין כו' אדם הידוע הוא אדה"ר ביקר בל ילין שלא לן כבודו עמו. ומכ"ש לשאר אנשים שלא יתמיד בידם טובם. ולפי זה תיבת ילין כמשמעו לינת לילה אחת. שאדם לא לן לילה אחת בכבודו הראשון. שביום היה בכבוד עליון כמלאך אלהים. ואח"כ לעת ערב נתקלקל ולקח כבודו ממנו ולא לן:

ורבנן אמרי לן כבודו עמו שמ"ש בל ילין פי' שכן היה ראוי להיות לפי חטאו שלא החזיק בכבודו וחטא מיד. והיה ראוי שיענש מיד. אלא שהשבת הגין עליו:

ובמ"ש ניטל ממנו זיוו כו' כי בתחילה היה גופו ספירי והיה מקומו בג"ע התחתון ששם היה יכול לשכון עם גופו הספירי. ואחר שנתגשם אז טרדו מג"ע. וזה משנה פניו ותשלחהו כי לא היה יכול עוד להיות שם אחרי שנתגשם כך:

הה"ד משנה פניו דרש נוטריקין מוצאי שבת ניטל הוד פניו. ותשלחהו (יפ"ת):

כיון ששקעה חמה בלילי שבת כו'. הוא ט"ס ושייך לקמן במילתא דרבי לוי דאמר ל"ו שעות שמשה וכו' וכדלקמן פ' י"ב (נזה"ק):

כיון ששקעה חמה כו' אע"פ שאדם בעשירי סרח ובי"א נידון. אפשר דשעה י"א קרי שקיעת החמה. כיון דהוא קרוב לשקיעת החמה (יפ"ת):

לגנוז את האורה שכבר נגנז האור בגן עדן ביום ד' כדלעיל פ"ג ואדם היה בג"ע ושם האירה לו. וכשחטא רצה לגנזו ממנו גם בג"ע:

התחילה האורה בפסיקתא הגי' המתינה אותה האורה:

והיתה משמשת בכל העולם כמו ביום א'. התחילו הכל מקלסין להקב"ה על הטוב הזה שהאורה שמשה בלילה (יפ"ת):

ישרהו שירה:

מסוף העולם כו' כתב בס' נפש החיים שפי' מסוף העולם ועד סופו הוא כל המציאות מריש העולמות עד סוף עולם המעשה:

אדם צופה לקמן פ' י"ב הגירסא אדם הראשון:

כיון שהסתכל כו' דאילולא עון דור המבול והפלגה אע"פ שחטא אדם לא ימנע ה' טוב זה מן הבריות. ולולי חטא אדם לא היה גונזה עד דור המבול. אלא כיון שהיה צריך לגונזה אח"כ. גנזה מעכשיו (יפ"ת):

כיון שהסתכל כו' דור הפלגה לא האריך להזכיר אלא דור המבול והפלגה דכתתבי בהדיא. אבל בפרשה י"ב מייתי נמי דור אנוש:

ומנין שגנזה ולא איבדה ובטלה לגמרי. שנאמר וימנע מרשעים אורם דמשמע דוקא מהם נמנעה ולא מן העולם (יפ"ת):

וימנע מרשעים אורם אור הראשון שנמנע מרשעים ונתן חלקם לצדיקים. כי גם רשעים יש להם חלק בג"ע. ובאורה. והצדיקים נוטלים באור זה גם חלק רשעים (יפ"ת):

ואורח צדיקים שכרם הצפון הוא מעותד ואינו נמצא עכשיו. כאור נוגה. שגם הוא צפון לעתיד:

ל"ו שעות רצופים. שמשה האורה וכדאמר בשוח"ט מזמור צ"ב דלהכי לא כתיב בשבת ויהי ערב ויהי בקר. וכל הני דס"ל דעד השבת מיהת לא נגנזה פליגי אההיא דלעיל דאמר שנגנז האור בד' (יפ"ת). ולפי מ"ש לעיל אינו מוכרח:

ואומר אך חשך והמזמור זה אדה"ר אמרו:

אותו שכתוב בו כו' כלומר שע"י החשך יבא הנחש וישפנו במסתרים (יפ"ת). או כך פירושו אך חשך זה הנחש יצה"ר סמאל שמחשיך להבריות עיניהם (מת"כ) והכי איתא בשוח"ט בהדיא:

רעפים לבנים:

ולילה אור בעדני שעם היות לילה ממש. היה אור בעדני ובפדר"א פ"ך אי' נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו:

שהיא תחלת ברייתה שהאש שהיתה בכח בלבנים שהם מורכבים מד' יסודות. ויכול האדם להוציאו. לאו חדש מקרי אלא תולדה (יפ"ת):

אף במוצאי יוה"כ מברכין ודוקא באור ששבת פי' שדלק בהיתר כגון שהודלק לחיה ולחולה. או שדולק מערב יוה"כ. אבל באור היוצא מאבנים ומעצים במוצאי יוה"כ לא. משום דעכשיו נברא: