עץ חיים/שער ו (הכל)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: עץ חיים/שער ו/פרק א (עריכה)

עץ חיים · שער ו · פרק א· >>

השער הששי - שער העקודים[עריכה]

פרק א - מ"ת[עריכה]

השער הששי שער העקודים ויתחלק לח' פרקים
פרק א' מ"ת

אח"כ באו הטעמים התחתונים שמתחת האותיות והם בחינת אורות היוצאים דרך הפה של אדם קדמון, משם ולחוץ. והנה בכאן נתחברו האורות חיבור גמור כי הרי הם יוצאים דרך צינור א' לבד. והטעם כי כל מה שהאורות מתרחקים ומתפשטין למטה כך יש יכולת להשיגם ולקבלם. לכן אין חשש אם נתחברו המקיפים עם הפנימים יחד.

והנה כיון שכבר נתחברו האורות המקיפים ופנימים יחד לכן מכאן התחיל להתהוות בחינת כלים אלא שהם זכים בתכלית הזכות כמ"ש כמו שיתבאר(?). לפיכך עדיין לא נתגלה כאן רק בחינת כלי א' לבד אבל האורות הם נחלקים לי'. ואלו האורות נקראו "עקודים". ופירוש הענין: כי הנה כתיב "וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים" וגם כתיב "כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך". ובפסוק זה רמוז כל בחינות אלו שאנו מדברים בכאן. כי "לבן" הוא סוד לובן העליון, אשר הוא קודם כל האצילות הזה, והוא‏[1] העושה כל אלו הבחינות שהם עקודים נקודים ברודים לצורך האצילות שיאציל אחריהם אשר הוא נקרא בשם "יעקב".

והתחיל בעקודים כי הם האור היוצאים מפה דאדם קדמון אשר בהם התחיל גילוי הויות הכלים להיות י' אורות פנימים ומקיפים מקושרים ומחוברים יחד בתוך כלי אחד אשר לסבה זו נקרא "עקודים" מלשון "ויעקד את יצחק", ר"ל ויקשור, וכמ"ש בע"ה. אבל האורות עליונים של אזנים וחוטם לא נתבארו בפסוק כיון שעדיין לא נתגלו בהם הויות הכלי. ואח"כ נבאר בע"ה נקודים וברודים.

והנה בהתחברות האורות פנימים עם האורות מקיפים -- מחוברים תוך הפה, לכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאת שלהם אתייליד הויות בחינת כלים. לכן נקרא המקום הזה 'פה' כי פה גימטריה ס"ג וכ"ב אתוון. והנה בחינת אותיות הם הכלים כנודע. לכן נרמז בפה שם ס"ג ועוד כ"ב אותיות לרמוז על מ"ש שנתחדש במקום הזה ענין גילוי הויות הכלים שנתגלה בכאן על ידי הכ"ב אותיות:


והנה מן הפה הזה יצאו י"ס פנימים וי' מקיפים. ונמשכין מנגד הפנים עד נגד הטבור של זה האדם קדמון. וזה עיקר האור. אבל ג"כ מאיר דרך צדדים לכל סביבות זה האדם על דרך הנ"ל באורות אזן חוטם. והנה באזן וחוטם לא היה רק ב' בחינות של אור והם פנימי ומקיף אבל כאן בפה נכפלו הבחינות והיו ב' שהן ד'. כי הנה הם היו בחינת אורות וכלים, והאורות נכפלו לב' בסוד פנימי ומקיף, והכלים ג"כ פנימי וחיצון.

ואלו ד' בחינות הם בחינת גילוי אותם ד' אלפין הנ"ל שהיו בחוטם. כי האור עבר ונמשך דרך פנימיות האדם הזה ויצא דרך הפה. והנה הב' אלפי"ן שציורם יו"י הם אור פנים ואור מקיף, והב' אלפי"ן שציורם יו"ד הם ב' בחינות הכלי פנימי וחיצוניות. ואלו הד' בחינות הם עצמן בחינת ב' אזנים וב' נקבי החוטם שנתגלו כאן בפה; כי מן אזן ימין נמשך האור ויוצא דרך הפה בסוד אור מקיף ומן החוטם ימין נמשך ויצא דרך הפה אור פנימי.‏[2] ומנקב חוטם שמאל נמשך ונעשה פנימיות הכלי, ומן אור אזן שמאל נמשך ונעשה חיצוניות הכלי.

ואלו הד' בחינות נכנסו בפה. כי הנה בפה יש בחינת הבל ובחינת דבור. והנה ההבל הוא בחינת אור והדבור הוא בחינת הכלי. והנה יש הבל ודבור העליון בלחי העליון -- סוד גיכ"ק שהוא בחכמה, והבל ודיבור תחתון בלחי תחתון -- סוד אחה"ע שהוא בבינה. ונמצא כי הבל עליון הוא אור מקיף והתחתון הוא פנימי. ודבור עליון -- כלי חיצון‏[3], ודבור תחתון -- כלי פנימי. והאורות -- שהם ההבלים -- הם בימין הפה. והדברים -- שהם הכלים -- הם בשמאל הפה:


  1. ^ נ"א (היה)
  2. ^ (וב' אלפים שציורם יו"ד הם בחי' הכלי פנימי וחיצון)
  3. ^ (ר"ל פנימיות הכלי וחיצוניות הכלי)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ו/פרק ב (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ו · פרק ב· >>

פרק ב - מ"ת[עריכה]

הנה אותן הד' אלפין שציירנו לעיל בחוטם הם נכנסין בפה ונעשים שם ד' הבלים. והנה ד' פעמים הבל גימטריה קמ"ח; כי ע"י השינים שבתוך הפה נטחנים אותן הד' הבלים ונעשים קמח ונגמרת פעולתן.

ואל יקשה בעיניך מ"ש לעיל כי מן אור אזן שמאל הנכנס בפה נעשה ממנו חיצוניות הכלי ומן נקב חוטם שמאל נעשה פנימיות הכלי. ועם היות כי אור מקיף גדול ומעולה מאור פנימי -- עם כל זה פנימיות הכלי גדול מחיצוניות הכלי כנראה בחוש העין, מה שאין כן בחינת האורות כי אור הגדול שלא יוכל הכלי להגביל ולקבל בתוכו מאיר מבחוץ בסוד אור מקיף ואור המועט נשאר בפנים. משא"כ בכלים. ואם כן איך מבחינת אזן -- שהוא עליון -- יהיה חיצוניות הכלי, ומן החוטם -- שהוא יותר תחתון -- יהיה פנימיות הכלי?

התשובה בזה: דע, כי האור כולו הוא שוה בהשוואה אחת, וכאשר רצה לכנוס ולהיות מוגבל תוך הכלי אז האור ההוא שאינו יכול לישאר בכלי, נשאר מבחוץ בבחינת מקיף. ואור פנימי הוא מאיר מבפנים בכלי ועובר האור עד חצי עובי דופני הכלי מצד פנימיותו. ואור המקיף הוא מאיר מבחוץ לכלי ועובר עד חצי עובי דופני הכלי מצד חיצוניותו. וע"י ב' אורות אלו מאיר הכלי ומזדכך.

והנה אנו צריכין שחצי הכלי שבחוץ יאיר מחמת אור המקיף. והנה אור מקיף גדול מאד ולא היה עובר הארתו להיות נבלע ומאיר תוך הדופן של הכלי, כי יש הרחק והפרש והבדל גדול ביניהם, ולכן הוצרך שפנימיות הכלי הגרוע ישתווה עם אור פנימי הגרוע ויאיר זה בזה, וכן חיצוניות הכלי המעולה יאיר בו אור מקיף המעולה, דאי לאו כן היה נשאר חיצוניות הכלי בלי הארה. גם יש סיבה אחרת, היא קרובה אל סיבה הראשונה ממש, והוא כי הנה אור המקיף חשקו ורצונו הוא להתחבר עם אור פנימי, ולכן אם חצי הדופן של הכלי מצדו החיצון לא היה זך יותר לא היה עובר בו אור המקיף והיה אור פנימי חסר מלקבל בו אור המקיף. אמנם בהיות חצי הכלי של הדופן החיצון זך -- אז יש יכולת באור המקיף לעבור עד חצי עובי הפנימי של הדופן ואז מאיר זה בזה, אע"פ שחציו הפנימי של הדופן לא יהיה זך אין בזה חשש כי האור פנימי עובר (נ"א עבה) ומאיר בו עד חצי עוביו הפנימי אע"פ שאינו זך יותר.

וא"ת כי עדיין יש להקשות ולומר שהרי בחוש הראיה אנו רואין שפנימיות הכלי זך יותר מחיצוניות. התשובה בזה הוא כך: כי אע"פ שאור פנימי קטן מאור מקיף -- עם כל זה, להיותו מוגבל תוך הכלי, לכן הכלי מקבל הארה שלמה ממנו. אבל אור המקיף -- אע"פ שהוא אור גדול -- עם כל זה כיון שאינו דבוק ומצומצם עם הכלי, אינו מאיר כל כך בחיצוניות הכלי כמו שמאיר הפנימי בפנימיות הכלי. ובזה יבא הכל על נכון:

פרק ב - מ"ב[עריכה]

מ"ב. דע כי אין לך שום בחינת פרצופים שבעולם שאין לו ה' חלקים -- נרנח"י נפש רוח נשמה חיה יחידה. והם כפולים, כי הם ה' בחינות פנימים וה' בחינות מקיפין. וכל אחד מאלו יש לו ב' בחינות. א' -- אורות פנים וגדולים, ב' -- בחינת אורות אחוריים ומתמעטים. וכל זה הוא באורות, וכן על דרך זה הם בכלים. כי יש בחינת כלים דפְנִים, ויש בחינת כלים דאחוריים‏[1].

ודע כי כל הנ"ל הוא, הן בכללות העולמות, הן בפרטותיהן, בכל פרצופים בפני עצמם. ואמנם ענין הכללות גם הוא נחלק לכמה בחינות; אם כללות-כללי, ואם כללות-פרטי. ועל דרך זה מדרגות רבות. פירוש: כי הנה היחידה לעולם אינה נכנסת בחשבון הפרצוף כי הוא נמנה אליו לבחינה עליונה ונפרדת ממנו, יען הוא סוף המדרגה עליונה וראש המדרגה התחתונה, דוגמת מלכות דאצילות שנעשית מלכות אל אצילות ועתיק אל הבריאה. והבן זה. ולכן נמצא עתה ד' בחינות דרך כללות.

ונאמר כי הנה ע"ב טעמים בכתר, וס"ג נקודות בחכמה, ומ"ה תגין בבינה, וב"ן אותיות בת"ת‏[2]. וכבר ביארנו כי ע"ב הוא בכתר יש בו אריך ונוקבא, וכן ס"ג בחכמה -- אבא ואמא, וכן מ"ה -- ישראל סבא ותבונה, וכן ב"ן -- זכר ונוקבא, כי הם הבנים. וישראל סבא ותבונה מ"ה, גימ' אד"ם, כי הם האבות של הבנים דב"ן. ועל דרך זה פרטות כל אחד מאלו יש לו ד' בחינות הנ"ל.

אמנם דע כי כל זה בהשלמתן אך להיות שהעולמות אינם לגמרי בשלימות עד שיושלם הבירור ותיקון של המלכים -- לכן אינם שלמים. אמנם יש זמן שנשלמים הו' קצוות אך לא לגמרי כנ"ל. ודע כי העולמות העליונים -- כל מה שהם יותר תחתונים במדרגה זה מזה הם יותר מחוסרי השלימות זה מזה. לכן תמצא עד עולם העקודים היו ה' בחינות אור פנימיים ומקיפים נגלים אלא שהשינוים ביניהם הוא כי באלו היו מתקרבים המקיפים עם הפנימים ובאלו יותר מתרחקים. ואמנם מעולם העקודים ולמטה עד סוף העולמות היה חסרון א' -- שלא נתגלה להם‏[3] בכל פרטיהם יותר מה' אורות פנימים וב' מקיפים. שהם מקיף ליחידה ומקיף לחיה. אך לשאר הג' פנימית -- לא יש להם בחינת מקיפים מבחי' נר"ן, רק מבחינת יחידה וחיה אשר מקיף כולם, ולא מפאת עצמן. אמנם יש בהם שינוים וגירעונות עוד אחרות כפי סדר הפרצופים והעולם, אך הכלל שבהם כי אי אפשר להיות פחות‏[4] מה' פנימים וב' מקיפים עליונים:


ודע כי כאשר לא יש בפרצוף בחינת חיה פנימים שהוא בחינת הטעמים שנקרא מוחין (כי כל המוחין בסוד חכמה הוא שם ע"ב) -- אי אפשר להזדווג. ועדיין שאר האורות שיש לו -- שהם נר"ן פנימית -- נקרא "אורות אחורים", ואז עומדין אחור באחור. והטעם כי כאשר אין לו בחינות הנ"ל עדיין הם דינין ונקראו "נקודות" שהוא ס"ג שהוא הנשמה - דינין. ולכן כדי שלא יהיה בהם אחיזה אל החיצונים הם מוכרחים להיות אחוריים היותר חיצונים שהם בחינת אותיות ותגין (שהם נפש ורוח) להיות דבוקים יחד ואינם נגלין רק אור פנימי שהם נשמה בינה. אך בבא חיה פנימי שהם המוחין -- אז אין הקליפות יכולין להתאחז כלל אפילו באחוריים, כי אור החיה מאיר עד שם. אך בעוד שאין בה אלא נשמה בינה -- אמת הוא שאין כח בקליפה לאחוז בנשמה עצמה שהוא בפנים -- אך באחוריים שולטין, לכך עומדין אז אחור באחור ובבוא חיה אין יכולין אז לאחוז החצונים אפילו באחוריים מרוב האור שמאיר החיה באחוריים ונגדלים יותר. ואז חוזרת פנים בפנים ומזדווגים ביחד.

וביאור הענין זה יותר הוא כי בעוד שאין בו אלא נשמה עדיין יש פחד מהחיצונים שלא יתאחזו באורות האחוריים שהוא נפש לבד כיון שצריכין שמירה. לכן צריכין להיות אחור באחור. אך יש עדיין פחד שמא יכנסו החיצונים בין הדבקים בין אחור לאחור וינקו משם. ולכן בעוד שעדיין אין בהם רק בחינת נשמה לבד עשה המאציל סדר א' שגם אורות של הנקבה לא ימשכו רק על ידי הזכר ואז הזכר יקח ב' בחינות, שלו ושלה, ויצאו אורות ממנו אליה דרך נקב אל אחוריו ושם תדבק ותקשר עמו הנקבה לגמרי בכותל א' לבד ואין שם מקום פנוי בין הדבקים לכנוס שם זרים.

והבן ותראה כי כן כיוצא בזה בהיות האדם התחתון בסוד נפש -- אז הוא דבוק ונאחז עם היצה"ר שהוא הקליפות בסוד "ונפש כי תחטא", ובהיותו בסוד רוח אינו כל כך חוטא בסוד "לב טהור ורוח נכון וגו'", ובהיותו בסוד נשמה הוא רחוק מן החטא אך צריך שמירה מן האחוריים, ובהיות נשמה לנשמה אז אינו חוטא כלל ועיקר. ודי בזה:

ונחזור לענין כי בהיות זכר ונקבה בסוד נפש לבד הוצרכו להיות שם בסוד עיבור במעי האם שלא יאחזו בהם זרים; ואפי' שם עומדים אחור באחור. ובצאתם בזמן שבא להם הרוח בזמן היניקה, ואז האם רובצת עליהם בסוד על גוזליו ירחף, ועם כל זה הם אחור באחור. ואחר כך בגדלות -- בא להם הנשמה דגדלות, והם מוחין מצד אמא. ועדיין חסר להם המוחין מצד אבא שהוא חכמה הנקרא חיה להכנס בהם אבל עם כל זה כבר הם פנים בפנים ומזדווגים. ועדיין הוא חסרון. אמנם אח"כ בבוא להם גם החיה ויחידה ואח"כ מקיף חיה ואח"כ מקיף יחידה -- אז הם שלימים. ואין זה אלא בעלותם בדיקנא דאריך אנפין. ודי בזה.‏[5]:


  1. ^ (והכלים ג"כ פנימי וחיצון)
  2. ^ (נ"א בז"ת)
  3. ^ (נ"א בהם)
  4. ^ (נ"א יותר)
  5. ^ (נ"א אח"כ יבא להם גם החיה ויחידה פנימי ומקיף חיה ואח"כ מקיף יחידה ואז הם שלמים ואין זה וכו')


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ו/פרק ג (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ו · פרק ג· >>

פרק ג - מ"ת[עריכה]

והנה נתבאר ג' בחינות הטעמים. אמנם גם ג' בחינות הנקודות ותגין ואותיות כלולים בהם אלא שאינם נגלים כלל כאן עד למטה באורות עינים כמו שיתבאר במקומו בע"ה. ונבאר יציאת אורות אלו הנקרא עקודים.

דע כי בעת שיצאו לא יצאו שלימים, וכמ"ש בע"ה. וטעם הדבר הוא כי כוונת המאציל היה לעשות עתה התחלת הויות הכלים ‏[1] להלביש האור לצורך המקבלים שיוכלו לקבל. ולכן בהיות שיצאו בלתי שלימים וגמורים חזרו לעלות לשורשן להתתקן ולהשתלם ועי"כ נעשה כלי כמ"ש.

והענין הוא כי בודאי שבחינת הכלים היה בכח אף כי לא היה בפועל בתוך האור, כי היה בבחינת האור היותר עב וגס רק שהיה בו מחובר בעצם היטב, ולכן לא נגלה בחינתו. כי‏[2] כאשר יצא האור דרך הפה ולחוץ יצא הכל מעורב יחד, וכשחזרו לעלות ולהשתלם כנ"ל -- אז ודאי ע"י יציאת האור חוץ לפה, הנה אותו אור בחינת הכלים שהוא יותר עב קנה עתה עביות יותר ועי"כ לא יוכל לחזור גם הוא למקורו כבראשונה ונתפשט האור הזך ממנו ועלה למקורו כנ"ל ואז נתוסף באור עב כנ"ל עביות יותר על עוביו ואז נגמר ונשאר בחינת כלי.

וא"ת כאשר יחזור האור הזך לירד ולהתפשט בכלי יחזור ויזדכך הכלי כבראשונה ויתבטל מלהיות בחינת כלי‏[3]. התשובה בזה הוא כמ"ש במקום אחר כי לא חזרו כל הי' ספירות שנתעלו למקורם לחזור ולירד כולם. אמנם הט' תחתונים לבדם ירדו. והעליונה, שהוא הכתר, נשארה תמיד עם המאציל. ובזה נמצא שאור החכמה הוא שחזר להתלבש בכלי הכתר. וכן כל שאר הספירות. ויכולין הכלים לקבל האור הממועט ממנו עתה ממה שהיה להם בתחלה:


והנה דע כי כולם יצאו בבחינת נפש לבד. וזהו סוד פסוק "נשבע ה' בנפשו" (עמוס ו, ח עיי"ש), כי האצילות הנקרא "נקודים" כמ"ש, והוא הנקרא "הוי"ה", "נשבע" במי שגדול ממנו -- והוא עולם העקודים אשר יצאו בבחי' נפש לבד. ובזה תעמיק ותראה כמה עמקו מחשבותיו יתברך, כי אפילו עולם עליון של העקודים אינו רק בבחינת נפש לבד.

והנה כל הי' ספירות יצאו אבל לא יצאו יחד כולם, רק תחלה יצאה בחינת מלכות מעולם העקודים (היפך מעולם הנקודים, וכמו שיתבאר במקומו בע"ה). ומלכות זו יצאה בבחינת נפש לבד, כי אין לך ספירה שאין לה בחינת נר"ן כנודע, ואמנם לא יצאו עתה רק בבחינת נפש לבד.

והנה תחלה יצאה מלכות בבחינת נפש, ואח"כ כאשר יצאה בחינת היסוד -- לא נתגלה‏[4] ביסוד רק בחינת נפש לבד לעצמו, אבל נתוסף הארה במלכות שנתגלה בה בחינת רוח. וטעם הדבר הוא לפי שסוד הרוח בא מו' קצוות כנודע. ולכן בבא היסוד התחיל להתגלות במלכות בחינת הרוח. ואינו נשלם לגמרי עד שיצאו כל הו' קצוות, שהוא מיסוד עד החסד, ואז נגמר בחינת הרוח כולו של מלכות. ובבא כל אחד מהם היה מתגלה במלכות קצה א' מבחינת רוח כמ"ש בזוהר תרומה. וכבר נודע כי היסוד אינו מכלל הו' קצוות -- כי אינם רק ה' חסדים‏[5] מחסד עד הוד, אך היסוד אינו לוקח חסד פרטי לעצמו רק שנכללין כל הה' קצוות בו‏[6]. נמצא (שכל) כי בחי' כללות של הרוח זה הוא שנתגלה במלכות כאשר בא יסוד, אבל בצאת ההוד או הנצח וכיוצא משאר ספירות אז היה מתגלה בחינת הקצוות ממש של הרוח במלכות.

והנה כל זה הוא מה שנוגע אל בחינת המלכות, אמנם מה שנוגע אל הו' קצוות דז"א הוא באופן זה: כי בצאת היסוד אז מתגלה בחינת כללוּת-ה'-קצוות דז"א בבחינת נפש לבד. אך בבא ההוד -- אז מתגלה קצה א' דנפש דז"א. וכן עד שנשלמו כל הו' קצוות.

עוד יש הפרש אחד בין היסוד לה' קצוות אחרים, והוא: כאשר בא ההוד נתן כח כללותו מחדש ביסוד, בחי' נפש לבד. וכן כולם -- עד שיצא החסד, וגם הוא נתן בצאתו כח כללותו ביסוד. משא"כ בשאר ה' קצוות, כי בבא אחד לא היה מוסיף שום תוספת בחבירו כלל ועיקר, כי כולם שוים. רק כאשר נשלמו כל הששה -- אז נמצא שנגמר כל הז"א בבחינת נפש.
ואח"כ יצאה הבינה בבחינת נפש לבד לעצמה, ובחינת רוח לז"א, ובחינת נשמה למלכות.
ואח"כ יצאה החכמה בבחינת נפש לעצמה, ובחינת רוח לבינה, ובחינת נשמה לז"א, ובחינת חיה למלכות.
אח"כ יצאה הכתר בחינת נפש לעצמה, ובחינת רוח לאבא, ובחינת נשמה לאמא, ובחינת חיה לז"א, ובחינת יחידה למלכות.

והרי כי בבוא כתר, שהוא אחרונה מכולם, לא יצאה כי אם בבחינת נפש לבד. וזהו סוד הפסוק "נשבע יהו"ה בנפשו", על דרך הנ"ל. ואפי' בחינה זו של נפש הכתר לא נשארה בעולם‏[7] עקודים כנ"ל, כי חזרה להתעלם ונשארה דבוקה במקומה במאצילה:


ואמנם בבוא כתר נמצא המלכות שלימה מכל ה' אורות פנימיים שהם נרנח"י. ועתה היו חסרים עדיין כל הספירות כנ"ל שיצאו חסרים בלי תשלומין, והיה זה ממש בכוונה גמורה כנ"ל, ולכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל ממנו תשלומיהן. ואמנם עתה בחזרה היה הכתר חוזר בתחלת כולם. נמצא שיצא אחרון ונכנס ראשון. והמלכות היה להיפך, כי יצאה ראשונה ונכנסה אחרונה. וזהו סוד הפסוק "אני ראשון ואני אחרון". וביאור זה הפסוק יצדק בין בספירת הכתר בין בספירת המלכות, אלא שזה היפך זה, והוא כמו שנודע כי אנ"י הוא כינוי אל המלכות ובהפוכו אי"ן כנוי אל הכתר.

והנה בהתעלם הכתר במקומו‏[8] -- עלתה החכמה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה, וכן על דרך זה כולם, עד שנמצא המלכות במקום היסוד. ועל ידי עלייה זו במקום היסוד ניתוסף בה האור והיה לה בחינת מקיף א' אשר כנגד בחינת חיה הפנימי. גם ז"א עלה במדרגה אחד וניתוסף בו בחינת יחידה מן אורות פנימים; ועתה נשלם לו ה' אורות פנימים. ובינה ניתוסף בה בחינת חיה הפנימי. וחכמה ניתוסף בה בחינת נשמה הפנימי.

ואח"כ עלתה החכמה במאציל ועלתה בינה במקום הכתר, וניתוסף בה בחינת יחידה הפנימי, ונשלמה בכל אורות ה' פנימים. וז"א ניתוסף בו מקיף אחד נגד חיה הפנימי, ומלכות נתוסף בה מקיף יותר עליון אשר כנגד יחידה הפנימי.

ואח"כ עלה חסד במקום כתר, כי בינה עלתה במאצילה, ואז ניתוסף בז"א גם בחינת מקיף ב' עליון שכנגד יחידה הפנימי. ומשם ואילך לא הרויחו ז"א ומלכות ולא ניתוסף בהם עוד תוספת אור.

והענין הוא בהקדמה אחד שצריך שתדע והוא: כי הרי נתבאר לעיל כי בכל בחינה ובחינה מכל עולם ועולם ובכל פרצוף יש בו י' ספירות, לא פחות ולא יותר, והם אור פנימי עשרה ומקיף עשרה. אמנם י' פנימים נכללין בה' לבד, שהם כנגד הה' בחינת פרצופים שיש להם כנזכר במקום אחר, והם אריך אנפין ואבא ואמא וזו"ן, והם עצמן נקרא נרנח"י של כללות של כל עולם ועולם לבדו. וכן על דרך זה במקיף; שהם י' ונכללין בה'‏[9] כנ"ל.

אמנם דע כי בכל האורות והעולמות והפרצופים שיש מן החוטם של אדם קדמון ולמעלה -- בכל פרצוף יש תמיד כל הבחינות האלו שלימות, שהם ה' אורות פנימיים (הכלולים מי' ספירות פרטיות כנ"ל) וה' מקיפים (הכלולים מן י' ספירות פרטיות כנ"ל). אך מפה דאדם קדמון ולמטה עד סוף כל העולמות לא יש רק ה' אורות פנימיים וב' מקיפים העליונים (שהם כנגד יחידה וחיה) -- ולא עוד. כי האור נתמעט משם ולהלאה. לכן בעולם (נ"א העקודים) הזה -- שהם אורות היוצאין מפה דאדם קדמון ולחוץ -- לא היה בו רק ה' אורות פנימים וב' אורות מקיפין, ואין עוד. וזכור הקדמה זו.

והנה כאן בעולם העקודים היו זו"ן גדולים מאבא ואמא. כי זו"ן היו פנים בפנים ואבא ואמא היו אחור באחור. והענין כי הנה זו"ן השלימו כל צרכם הצריך להם, שהם ה' אורות פנימיים וב' מקיפין, קודם שחזרו לעלות במאצילם. מה שאין כן באבא ואמא, כי עדיין לא היו שלימים, שהרי לאבא לא היו רק ג' פנימים לבד ובלי שום מקיף, ולאימא לא היה רק ארבע פנימים ובלי שום מקיף. ועוד כי אפילו קודם שתחזור שום ספירה להתעלות במאצילה כבר היה מה שצריך להם אל זו"ן לצורך הזווג. והענין הוא כי כבר ידעת כי הזווג הוא נמשך מן המוחין שהוא מחכמה ולמטה. וכבר היה לז"א בחינת חכמה, שהוא חיה פנימית, קודם שיתעלה כתר במאציל (שהוא הראשון שחזר קודם כולם). ואע"פ שהמלכות היתה גדולה ממנו, שהיה לה יחידה פנימית -- אין בזה חשש. משא"כ באבא שאין לו בחינת חיה אפילו אחר שמתעלה הכתר אל המאציל.

וא"ת למה עלו זו"ן במאצילם אחר שכבר היו שלימים? והתשובה, כי כל חיותם הוא מאבא ואמא, וכיון שנסתלקו אבא ואמא למעלה אין זו"ן רוצין להפרד מהם וחושקים להדבק ולהתקשר בהם ועולין אחריהן לקבל מהם. וגם סבה אחרת כנ"ל כי עיקר חזרה הוא כדי לעשות בחינת כלים -- לכן גם הם עלו לסבה זאת.


  1. ^ (נ"א בתחלה הויות הכלי)
  2. ^ (נ"א חבל)
  3. ^ (נ"א ויתבטלו מלהיות בחי' כלים)
  4. ^ (בחי' היסוד)
  5. ^ (נ"א קצוות)
  6. ^ (נ"א הו"ק בו)
  7. ^ (הנקודים)
  8. ^ (נ"א אל מקורו)
  9. ^ (נ"א ובהם נכללין)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ו/פרק ד (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ו · פרק ד· >>

פרק ד - מ"ת[עריכה]

ודע כי כאשר עלה הכתר אל המאציל -- אז באותו שיעור והמשך הזמן שהיה עולה -- אז המלכות נסתלקה ממנה בחינת גילוי יחידה, שהיא אור שהיה נמשך לה מן הכתר. שכיון שכתר היה עולה ומסתלק לא היה כוונתו להאיר בה, אמנם נשאר בה הרשימו לבד. וכאשר סיים הכתר להתעלם וסיימה המלכות לעלות עד סיום היסוד -- אז חזר להאיר בה בעצם‏[1] כבתחלה בחינת יחידה שבה. כי אחר שעלה הכתר במאציל גם היא עלתה ביסוד והיתה מדריגה אחת קרובה יותר אל המאציל והיתה מקבלת עתה ממנו (נ"א יותר ממה) מה שהיתה מקבלת מקודם מן הכתר. אך כל זמן שלא סיים הכתר לעלות -- אז היה הכתר מפסיק בין מאצילה ובֵינָה, והכתר עצמו ג"כ לא היה מאיר בה.

וכן על דרך זה הוא‏[2] בבחינת חיה שמקבל מן הכתר. וכן על דרך זה החכמה ובינה וכיוצא בהם.

וכן כשעלה חכמה למעלה במאצילה -- נסתלקה מן המלכות החלק שהיה מגיע אליה ממנו, ולא נשאר בה רק רשימו לבד. עד שהשלימה החכמה לעלות למאצילה ואז חזר האור כבתחלה‏[3]. וכן תקיש מזה אל כל השאר, כי הם חלוקות רבים, כי כשהתחילה‏[4] החכמה לעלות בכתר נסתלקה הארתה‏[5] מכל אשר למטה ממנה‏[6], וכשכבר עלתה בכתר -- אז חזר כבתחלה. וכשחזר פעם ב' לעלות במאציל נסתלק האור פעם שני. וכשנגמר לעלות -- חזר האור לאיתנו.

והמעיין מעצמו יבין שאר חילוקים על דרך זה בענין המקיפים דזו"ן שלוקחים בעת חזרתן והסתלקותן למעלה.


  1. ^ (המאציל)
  2. ^ (נ"א גם הז"א)
  3. ^ (אליהם)
  4. ^ נ"א (כשכלתה)
  5. ^ (נ"א תסתלק הארתו)
  6. ^ (נ"א ממנו)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ו/פרק ה (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ו · פרק ה· >>

פרק ה - מ"ת[עריכה]

ונבאר עתה ענין חזרתם והסתלקותם למעלה, איך עי"כ נעשו הכלים.

והענין הוא כי כאשר נתעלו האורות למעלה, נשאר למטה האור העב והגס שהוא בחי' הכלי כנ"ל. והנה יש בטבע האורות להשאיר רושם שלהם למטה במקום שהיו שם בראשונה, ולכן כל האורות האלו בעת עלותם הניחו רשימו למטה במקום שהיו שם בראשונה. כיצד? הנה הכתר הניח רשימו להאיר אל החכמה, וכן חכמה לבינה, ובינה לז"א, וז"א לנוקבא. כי לעולם בטבע העליון להאיר לתחתון, ויש לו חשק להאיר בו כמו חשק אמא לבנים, ולכן מניח ומשאיר רשימו בו. נמצא שכולם מניחין רשימו חוץ מן המלכות, כי אין ספירה אחרת תחתיה להאיר בה, ולכן אין המלכות משארת רשימו למטה:


ונתחיל לבארם מן היסוד, שהוא אחרון מן המניחים רשימו. ונאמר כי בעת עלייתו‏[1] מן היסוד אל מקום ההוד עד למעלה, מניח רשימו במקום שהיה היסוד לצורך המלכות, ואותו הרשימו אינו מסתלק לעולם משם אפילו כאשר המלכות חוזרת ועולה להמאציל. וכן עושין כל שאר הספירות חוץ מן המלכות כנ"ל.

והנה זה הרשימו הוא מן האור הראשון שהיה יורד דרך יושר. ואור הבא ביושר הוא רחמים. והאור הבא בדרך חזרה למעלה הוא אור חוזר והוא דין. והנה הרשימו זה הוא דרך יושר והוא רחמים. והנה נודע כי כשבאו הספירות של העקודים היו פניהם למטה (כי כוונת ביאתן היה להאיר למטה, לכן פניהם היו דרך המקבלים), אבל בחזרתן לעלות למעלה -- אז הפכו פניהם למעלה נגד המאציל ואחוריהם למטה.

והנה בעלות הכתר אל המאציל -- אין ספק כי לעולם אין אור המאציל נפסק אפילו רגע אחד מן המקבלים הנאצלים, רק ההפרש הוא כי בעת ההיא אשר הכתר היה עולה למעלה אז האור ההוא היורד מהמאציל יורד ממנו אל הספירה‏[2] דרך אחוריו, שהרי הוא הפך פניו למעלה ואחוריו לנאצלים והיו דינין כנ"ל. (נ"א וא"כ אותו האור הבא אל הספירה הוא בא דרך אחורי הכתר, והוא דין). ועל דרך זה בשאר ספירות בעת שהיו חוזרין ועולין.

אמנם יש הפרש אחד ביניהן, והוא כי החכמה אינה מקבלת אלא מאחוריים אחד דהיינו מן הכתר לבד, והבינה מקבלת מב' אחוריים דהיינו דכתר ודחכמה והוא יותר דין. ועל דרך זה עד המלכות. נמצא שהמלכות קבלה מט' אחוריים.

ועוד יש הפרש אחד, כי מלבד חילוק תוספת ריבוי או מיעוט בחינת אחוריים יש בהם עוד שינוי, והוא כי הנה הת"ת מקבל מן אחוריים דגבורה -- שהם אחוריים קשים עד מאד, אמנם הספירה שלמעלה ממנו אינו באופן זה, וכפי הבחינות כן היה שינוי באותו אור הנמשך להם; או דין גמור או ממוצע או חלוש. ואין כח בקולמס להרחיב בפרטות חלקים אלו כי הם רבים והמבין יבין:


נמצא שיש כאן ג' מיני אורות:

  • א' האור הראשון שבכולם והוא נקרא עקודים כנ"ל,
  • ב' הוא הרשימו שנשאר מזה האור שבא דרך יושר והוא רחמים,
  • ג' הוא האור הבא אליו דרך עליית הספירות שאז הוא דרך אחוריים שהוא דין.
  • והנה בבא אור הג' שהוא דין, פוגע באור הרשימו הנשאר שהוא רחמים, ואז מכים ומבטשים זה בזה משום שהם ב' הפכים -- זה אור ישר והוא רחמים, וזה אור חוזר והוא דין. וזה חפץ לעלות אל מקורו והוא אור הרשימו -- אע"פ שאינו עולה ממש -- עם כל זה חשקו וחפצו הוא להדבק ולקבל ממנו. והאור חוזר הוא חפץ לירד. נמצא ששניהם אינם שוים בטבעם לכן מכים זה בזה (כנודע כי כל בחינת הכאות ובטישות אורות זה בזה הוא כאשר אינן שוין), ואז נופלין ניצוצין מאור היורד שהוא דין, והוא גרוע מאור הרשימו, וזהו אור אחר רביעי.

והרי הוא ד' בחינות אור, והם סוד ד' בחינות טנת"א כנ"ל, שהיו כולם נכללין כאן בענין העקודים.

וזה פרטן.

  • אור ראשון -- טעמים.
  • אור אחוריים -- נקודות. כי הנקודות הם לעולם דין.
  • ואור רשימו -- תגין.
  • ואור של ניצוצין הנופלין ע"י הכאות האורות זה בזה כנ"ל הוא אותיות, אשר מהם נעשה בחי' הכלים.

והרי נתבאר איך נעשו בחינת הכלים והוא מהכאות ובטישת האורות כנ"ל. ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי כבר היו בחינת כלים בעולם העקודים רק שאלו הניצוצין הנ"ל נתערבו עמהן, והוא בדוגמת הרפ"ח נצוצין שנשארו בכלים של עולם הנקודים כמו שיתבאר במקומו בע"ה. וראיה לזה כי הרי נתבאר למעלה כי כשהיה האור חוזר ועולה למעלה היה נשאר הכלי בבחינת אור עב וגס:


ונתחיל לפרש הענין. הנה אור המלכות לא השאיר רשימו וכל בחינתה נסתלקה כולה ועלתה. וזה הטעם שנקרא מלכות "אספקלריא שאינה מאירה", דלית לה מגרמה כלום, כי לא השאיר בה שום רושם. אך מן הרשימו שנשאר ביסוד לבדו מאיר גם כן אליה. עוד יש טעם אחר אל הנזכר (והוא מה שנתבאר לעיל), כי כאשר חזרו האורות לירד נשאר כתר דבוק במאציל ולא ירד כלל. נמצא שחכמה חזרה למקום הכתר כו' ומלכות במקום היסוד, ונשאר כלי של המלכות בלתי אור כלל, ולכן נקרא כלי של מלכות "אספקלריא דלא נהרא". וכבר נתבאר זה במקום אחר באורך בדרוש עקודים.

והנה כשעלתה המלכות במקום היסוד -- הלא היסוד היה מאיר בה דרך אחור כנ"ל, ואז אותו אור היסוד הכה באור הזה של המלכות ונפל מן האור-היורד-דרך-אחוריים ניצוצין אל כלי המלכות. וכשעלה יסוד הניח רשימו במקומו. וכשבא האור לו דרך אחוריו -- הכה בזה הרשימו ונפלו ממנו נצוצין ונעשה ממנו בחי' כלים של היסוד. ואז אותו הרשימו היה מאיר בכלי זה מרחוק, ולא נכנס בתוכו, והם סוד התגין (וכמו שיתבאר בע"ה בדרוש הנקודים ע"ש).

וכן עשו כל הספירות. חוץ מכתר, שהניח הרשימו לצורך החכמה אבל לא עשה בחינת כלי. לפי שבשלמא שאר הספירות בהעלותם למעלה על ידי הכאה במה שלמעלה מהם‏[3] היה נעשית בחינת הכלים, אך הכתר לא יש מי שיכה ברשימו שלו‏[4], לכן לא נגמר עדיין הכלי שלו. והרי כי הכתר הניח רשימו ולא כלי, ושאר הספירות הניחו רשימו וכלי, ומלכות הניח כלי ולא רשימו.

אמנם אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל -- חזרו למקומם, חוץ מן הכתר כנ"ל, ואז הכלי של הכתר לא נעשה רק בחזרה; כי כשחזרה חכמה ונכנסה בו אז הכה אור החכמה ברשימו שהניח בו הכתר במקומו. והיו אלו הכאות כפולות. שלפי שרשימו של כתר -- להיותו בחינה עליונה מן החכמה -- לכן הוא מכה בחכמה ומוציא ניצוצין. וגם החכמה -- להיותו בא עתה מלמעלה ונמצא עומדת על הרשימו והוא גבוה ממנו -- לכן הכה עתה ברשימו והוציא ניצוצין אחרים. לכן נעשה עתה ב' כלים -- אחד לרשימו של הכתר ואחד לחכמה שבא עתה. וכבר הארכנו בזה במקום אחר איך יש בכתר זכר ונוקבא, והמה אלו הב' שזכרנו פה, שהם הרשימו והחכמה, וע"ש היטב.

והנה מכאן תוכל להבין איך יש גם כן בעולם העקודים מציאות ביטול מלכים בצד מה, כמו כדמיון אותם מלכים שמלכו בארץ אדום שמתו ונתבטלו (כנזכר בדרוש עולם הנקודים), שהרי ענין התעלמות האורות של העקודים ועלייתן במאצילם הוא גם כן ביטול מלכים בכאן. דוק ותשכח. אמנם ההפרש אשר ביניהן הוא זה: כי כאן בעקודים היה הקלקול על מנת לתקן וסותר על מנת לבנות, כי זה היה עיקר הכוונה לעלות כדי לעשות בחינת כלים. אבל בנקודים היה ביטול ומיתה גמורה ממש. ואמנם לפי שמן העקודים התחילו הכלים להתגלות קצת -- לכן גם בכאן היה קצת ביטול.

והמבין יבין כי גם‏[5] באדם קדמון היה כל אותו צמצום שביארנו למעלה; גם אותם שנבאר לקמן בע"ה בענין צאת הנקודים ממנו, איך צימצם עצמו ופריס חד פריסה בטיבורא דיליה. כל זה קרוב לביטול המלכים. ודברים אלו אסור להרחיב בהם ולהוציאם בפה. והמבין יבין.

ודע כי במלכות של עולם העקודים נשארו בה י' שרשים של י' הנקודים כמו שנבאר בע"ה. ועל דרך זה בכל אצילות; כי המלכות של השרשים אשר בפה אדם קדמון היא כלולה מי', והם י' שרשים אל י' דעקודים. ובמלכות דעקודים יש י' שרשים אל י' ספירות דנקודים. (וכן במלכות דנקודים יש י' שרשים והם שרשים די' ספירות דברודים). ועל דרך זה בשאר העולמות.


פרק ה - מ"ק[עריכה]

מ"ק
בכל בחינה ובחינה יש ד' מציאות שהם:

  • א' - כלים.
  • ב' - נר"ן פנימים.
  • ג' - חיה, מקיף.
  • ד' - יחידה, מקיף אל מקיף.


ושתי בחינות אלו האחרונים --
הא' נקרא "חיה" שהוא מקיף א', ונקרא "נשמה לנשמה". והוא מן החכמה בסוד "והחכמה תחיה את בעליה". וכן חיי"ם גימטריא חכ"ם.
והב' שהוא מקיף השני נקרא "יחידה", והוא מן הכתר, לפי שאין נוקבא לאריך כמו שיש לשאר, לכן נקרא "יחידה" ואין שני, דעליה אתמר (ישעיהו נא, ב) "כי אחד קראתיו וגו'".


וזהו סוד מה שאמרו רז"ל "ה' שמות יש לנשמה", והם נגד ה' פרצופים -- נפש מלכות, רוח ת"ת, נשמה בינה, חיה חכמה, יחידה כתר.

והמלכות יש בה כל הה' בחינות אלו. כי היא עצמה נפש, ומאיר בה נפש של הת"ת והוא רוח אל המלכות. ובינה -- נפש שלה נשמה למלכות. וחכמה -- נפש שלו נשמה-לנשמה למלכות. ונפש כתר -- יחידה למלכות.

וכן בת"ת יש בו בחינת "רוח של מלכות", נפש אליו. והוא עצמו רוח. ורוח בינה - נשמה אליו. ורוח מאבא - חיה אליו. ורוח מכתר - והוא יחידה אליו.

גם בבינה יש נר"ן מצד עצמה. ונשמה דאבא הוא חיה. ונשמה דאריך אנפין היא יחידה אליה.

גם באבא יש לו כל ד' בחינות אלו, חוץ מיחידה שנוטל מן חיה דאריך אנפין.


והנה באדם יש לו חיות פנימי, שהוא נר"ן. ולא היה מספיק זה האור להאיר בחומר הגופני שלו. ולכן צריך שיהיה לו ג"כ נשמה-לנשמה מקיף מבחוץ. כי בהיות הנשמה שבפנים בחינת אמא, והנשמה לנשמה‏[6] מקיף אותה מבחוץ בחינת אבא (ששניהם הם בחינות אבא ואמא דלא מתפרשין לעלמין) -- הנה האור פנימי דאמא מרוב חשקו להדבק בשל אבא, מכה ויוצא בחוזק, ועובר דרך הגוף החומרי ומאיר בחוץ, ‏[7]ושם נדבק באבא. וכן להיפך -- אור אבא עובר ונוקב ונכנס מבפנים ושם נדבק באמא. וע"י זה הגוף מתקיים שמאירין בו מכל צדדיו.

והנה מקיף זה הוא נשמה-לנשמה הנקרא "חיה", והנה הוא מקיף לכל הגוף בכללות, אבל הוא מקיף ומאיר בכל חלק כפי מה שהוא; כי בחלק הנשמה מקיף לה בבחינת אור נשמה, ולרוח מקיף בבחינת רוח, ולנפש מקיף בבחינת נפש. אבל המקיף הגדול שהוא "יחידה" שהיא בבחינת‏[8] אריך אנפין -- אינו מקיף בצד חלקים, רק מקיף את הכל בהשוואה א', ולכולם נותן אור של בחינת נשמה. ולכן נקרא "יחידה" מפני שאין לה אלא בחינה אחד לבד בהשוואה אחת.

והנה נר"ן נפש רוח נשמה (שהם פנימיות דאדם כנ"ל) -- הנה הנשמה מאירה בראש האדם במוח, ורוח בלב, ונפש בכבד ובבשר ודם. ודע כי גם בראש עצמו יש כל ג' בחינות רק שגובר בראש הנשמה ועיקרה במוח. ורוח בחוטם. ונפש בפה. וכן בכל בחינה ובחינה יש כל הנזכר:


  1. ^ (נ"א עלות)
  2. ^ (נ"א האחרת והיה בא)
  3. ^ (נ"א הכאה של הרשימו)
  4. ^ (נ"א אותו בעלייתו)
  5. ^ (נ"א כאן)
  6. ^ (נ"א והמקיף עצמה)
  7. ^ (נ"א ומשם)
  8. ^ (נ"א מבחי')


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ו/פרק ו (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ו · פרק ו· >>

פרק ו - מ"ת[עריכה]

הנה בעולם העקודים, בעת ירידת האורות של הי' ספירות שבו למטה, היה אור נמשך להם מן המאציל בבחינת אור ישר, ואח"כ בחזרתן לעלות למעלה הנה נמשך להם האור בבחינת אור חוזר.

וצריכים אנו להודיעך עתה בהקדמה אחרת כוללת כל העולמות‏[1], והוא בענין חזרת האורות אל המאציל. כי זולת מה שביארנו במקום אחר כי אע"פ שהם עולין ומסתלקין הנה הם ממשיכין מלמעלה למטה מן המאציל בחינת אור הנקרא "אור חוזר" -- עוד יש בחינה אחרת גדולה ורב התועלת. והוא, כי לעולם אפילו כשמסתלקין אינם מסתלקין לגמרי בכל בחינותיהן עצמן ועולין, אמנם מניחין מכחן ומבחינת עצמן קצת הארה למטה במקום אשר עמדו שם בראשונה. וזה הארה אינה נעקרת משם לעולם ועד, אף גם בעת עלותן למעלה. הארה הזאת נקרא "רשימו" בסוד "שמני כחותם על לבך" הנזכר סוף פר' משפטים בסבא דף קי"ד ע"א (ח"ב קיד, א).

והטעם הוא, כי האורות העליונים הם לאורות התחתונים בבחינת האב על הבנים אשר חשקו תמיד להשפיע בהם, כמבואר אצלינו בכבוד אב ואם כי ניצוץ א' מהאב נמשך אל הבן ואינו זז ממנו לעולם. וכן הענין בכאן בי' ספירות -- כי העליונים מניחין במקום הא' קצת הארה הנקרא "רשימו" כדי שמשם יומשך הארה לתחתונים.

ונמצא כי בהעלות הכתר ובהסתלקותו מניח רשימו אחד במקומו בכלי ההוא שלו כדי להאיר ממנו לחכמה אשר תחתיו אחר שהוא עצמו יעלה ויסתלק‏[2]. ואחר שהוא עלה ונסתלק -- אז נמשכת הארה אל אור החכמה מאותו הרשימו שהניח הכתר בכלי שלו. ואע"פ שאח"כ יתעלה ויסתלק גם כן אור חכמה אל המאציל -- אע"פ כן אותו רשימו שנשאר בכלי של כתר אינו זז ממנו אף אחר שעלה החכמה אל המאציל.

וכן אח"כ, כשעלה החכמה למאציל, מניח רשימו בכלי שלו להאיר ממנו לבינה אחר הסתלק עצמו. ואף גם אחר עלות בינה למאציל אין רשימו של חכמה מסתלק מכלי החכמה. ועל דרך זה כולם עד היסוד. אבל אור המלכות כאשר מסתלקת -- אינה מנחת רשימו בכלי שלה, לפי שאין שום ספירה תחתיה לקבל הימנה. ואע"פ שעתיד להיות עולם אחר‏[3] תחתיה מקבלים מינה -- אינה היא מסוג שלהם, ואין לה דביקות עמהם כמו שיש דביקות אל הי' ספירות דבכל עולם ועולם בפ"ע.

נמצא כי כל אותן הספירות הם מניחין רשימו במקומן ובכלי שלהן כאשר רוצין להסתלק ולעלות, אמנם אור המלכות אינו מניח רשימו בכלי שלה, רק מן הרשימו שמשאיר אור היסוד בכלי שלו -- משם נמשך הארה אל כלי של המלכות אחר הסתלקות האור שלה. וזה סבה אחרת למה נקרא מלכות "עניה דלית לה מגרמה כלום", וגם נקרא "אספקלריא דלא נהרא". והטעם הוא כי הכלי שלה -- בהעלותה והסתלק האור ממנה -- לא נהרא כלום, כי לא נשאר בה שום אור אפילו בבחינת רשימו. ואפילו חיות הכלי ההוא אינו מבחינת אור שלה רק מבחינת הרשימו שנשאר בכלי יסוד כנ"ל, ומשם מחיה ומאיר בכלי המלכות. וזה אומרו דלית לה מגרמה כלום .


הנה נתבאר לנו על ידי ב' הקדמות אלו איך הכלים של הספירות אף בעת חזרת אורותיהן והסתלקותם אל המאציל עם כל זה יש בהם ב' מיני אורות -- א' הנקרא "אור חוזר" והוא דין, והשני הוא אור הנשאר בכלי הנקרא "רשימו" אשר הוא אור ישר והוא רחמים, כי הרי‏[4] הוא נשאר שם מבחינת האורות אשר יצאו למטה בבחינת אור ישר. ונמצא כי בעוה"ז של העקודים -- אע"פ שעדיין בעת הזאת לא נגמרה מלאכת הכלים -- עם כל זה בחינותיהן ומציאותן שמהם נתהוו‏[5] (שהוא אור העב‏[6] המחובר עם האור הזך כנ"ל) -- במקומו כבר היה שם. ובחזרת האור הזך למעלה נשאר אור העב למטה שהוא בחינת הכלים עצמן. ושם בזה האור העב שהוא הכלים -- שם הניחו האורות הזכים ב' בחינות‏[7] הנ"ל: א' אור ישר - רשימו, וב' - אור חוזר.

וכבר ביארנו במקום אחר כי בהעלות האורות למעלה ניתוסף בהם איזה בחינה. ובעלות אור הכתר במאציל ניתוסף באור המלכות אור מקיף התחתון שהיא בחינת חיה. וניתוסף באור הזעיר אנפין ג"כ בחינת אור אחד יותר על מה שהיה לו בתחילה טרם חזרת עליית האורות והוא יחידה פנימית. ובאור בינה ניתוסף חיה. ובאור חכמה ניתוסף נשמה.

אח"כ עלתה אור החכמה במאציל וחזרו אורות שאר הספירות שתחתיה לנסוע נסיעה ב'; עד שנמצא אור של בינה במקום כתר, ואור המלכות במקום הוד. ועתה ניתוסף באור המלכות מקיף עליון של יחידה, ובאור ז"א מקיף תחתון של חיה, ובאור בינה יחידה פנימית. ועתה המלכות כבר נשלמה בכל בחינותיה.

ואח"כ אור הבינה עלתה במאציל ואז עלה אור החסד דז"א במקום כתר, ואור המלכות במקום נצח. ואז ניתוסף בז"א לבדו אור מקיף העליון של יחידה. ועתה כבר נשלם גם הוא בכל בחינותיו. ומכאן ואילך בעלות שאר אורות התחתונים -- לא היתה עוד תוספות לז"א ולא לנוקבא; כי כבר נשלמו כנ"ל; כי מעולם העקודים ואילך לא יצאו רק ב' מקיפים עליונים לבד, שהם מקיף של חיה ומקיף של יחידה.

ודע כי זה שאמרנו כי בחזרת כל אור ואור להתעלות במאציל היה ניתוסף הארה ושלימות גמור באורות שתחתיו -- אין הדבר הזה‏[8] בהיותן עולין ומסתלקים; כי אדרבא אז היה חסרון אור בכל האורות שתחתיו. לפי שכיון שאורות ראשונים הפכו פניהם לעלות ולידבק במאציל -- אין רצונם להאיר למטה. וגם המאציל אינו מאיר באורות תחתונים, כי באמת אורות עליונים בהיותם מסתלקים הם מפסיקים בין המאציל אליהם. כי העליונים אינם רוצים לקבל הארה לתת לתחתונים בעודם חשקים ותאבים לעלות להדבק במאציל, ואדרבא יש חסרון באורות התחתונים ממה שהיה להם בראשונה. אמנם תוספת אורות הנ"ל אינם אלא לאחר שנגמר האור העליון להתעלות בשורשו.


ונבאר סדר ענין זה איך הוא. כי הנה כאשר התחיל הכתר לעלות בראשית כל שאר האורות ולהתעלם בשורשו ובמאצילו -- אז בעודו עולה ומסתלק, גם יחידה פנימית שניתן למלכות בעת ירידת הכתר היתה עתה מסתלקת ממנה. וכן בחינת חיה פנימית שבז"א (שנמשכת לו בעת ירידת הכתר) היתה עתה מסתלקת ממנו. ומן הבינה מסתלק הנשמה. ומן החכמה הרוח. ואמנם עדיין נשארו בכולם רשימו של אותן האורות; שהוא רשימו דנשמה, ורשימו דרוח וכיוצא בזה. כי אף על פי שנסתלקו האורות -- לא היתה כוונתן להסתלק לגמרי לעולם. לכן רושם האורות שהיו באלו אורות תחתונים נשאר במקומן. כי אפי' בהסתלקותן בהכרח מאירין קצת הארה בתחתונים דאי לאו כן יתבטלו לגמרי כמ"ש בע"ה.

ואחר אשר הושלם אור הכתר להסתלק ולהתעלם במאציל לגמרי אז כל האורות שתחתיו חוזרים להאיר כבראשונה ממש וגם ניתוסף בהם אורות הנוספות כנ"ל. וטעם הדבר הוא כי הנה כאשר נשלם הכתר להתעלם במאציל גם שאר אורות עלו במדריגה אחד יותר ממה שהיה להם בתחלה. וכולן עלו זה אחרי זה. עד שנמצאת אור המלכות במקום שהיה בו בתחלה אור היסוד, והיא יותר קרובה מדריגה א' אל המאציל ממה שהיה בתחלה. והיא מקבלת עתה מן המאציל כל מה שהיה בה בתחלה, והיא יחידה פנימית ועוד אור הנוספת שהוא מקיף התחתון דבחינת חיה כנ"ל. וכן היה הענין בז"א ובחכמה ובינה שכולם חזרו לקבל הארה אחד עם תוספות האורות.

וכן כאשר גם אור החכמה היה מסתלק לעלות אל מקום אור הכתר -- אז מסתלק מאור‏[9] המלכות מה שקבלה על ידי אור החכמה, וכן מכל שאר האורות, והוא בחינת חיה פנימית מן המלכות. וכן על דרך זה בשאר אורות ז"א ובינה, ולא נשאר בהם רק בחינת רשימו בלבד כנ"ל. וכאשר נגמרה עליית אור של חכמה במקום כתר -- אז חזר בחינת האור כבראשונה להאיר להם כל הבחינות שהיו בתחלה ועוד אורות נוספים כנ"ל.

ואח"כ כאשר התחיל אור החכמה להסתלק עוד מן מקום הכתר לעלות אל המאציל -- אז חזרו כל האורות התחתונים לגרוע כל האורות שהיו נמשכין להם על ידי אור החכמה, ולא נשאר בהם רק הרשימו לבד. וכאשר נגמר להתעלם במאציל -- אז חזרו בהם כל האורות ועוד הארה נוספת, לפי שגם הם נתקרבו אל המאציל יותר מבראשונה.

וכן על דרך זה היה בעליית שאר אורות תחתונים; כי כשהיה אור העליון עולה היה אור התחתונים גורע, ואחר גמר הסתלקות העליונים היו חוזרים כל האורות התחתונים כבראשונה וגם בתוספת אור כנ"ל. אלא שיש הפרש ביניהם. והוא: כי בעת הסתלקות אור הכתר לא היה רק הסתלקות אור אחד לבד שעלה ונסתלק במאציל, וע"כ לא נמצאו בו רק ב' בחינות: אחד בעת הסתלקותו שאז נגרע‏[10] אור התחתונים, והב' אחר גמר הסתלקותו במאציל‏[11] כי אז חזר האור אל האורות שתחתיו.

אבל בחכמה היו ב' בחינות הסתלקות: א' בהסתלקותו עד מקום הכתר, והב' בהסתלקו במאציל. ובכל אחד משתי הסתלקות אלו היה לה ב' בחינות שהוא גירעון ותוספת האור. וכן על דרך זה היה בבינה -- ג' מיני הסתלקות ויוכפלו לו'. וכן על דרך זה עד תשלום חזרת כל י' אורות בשרשם שהוא המאציל, והוא‏[12] בחינת הפה דאדם קדמון כמ"ש, כי הוא‏[13] השורש שלהם.

וזהו‏[14] שינוי א' שיש בעולם העקודים משא"כ בעולם אצילות. כי בעולם האצילות היו אבא ואמא יותר שלמים מזו"ן שאינם כל כך שלמים בבחינת עצמן (כמ"ש במקומו בע"ה), אבל בעולם העקודים זו"ן נתקנו יותר מאבא ואמא ונשלמו בחינותן יותר מהם. והוא כי זו"ן היו פנים בפנים ואבא ואמא היו אחור באחור. כי הנה נודע כי טפת זווג של הזכר היא נמשכת מן המוחין שבו והוא נשמה לנשמה. והנה קודם שחזרו כל ספירה וספירה, אפילו כתר העליון, לעלות במאציל -- כבר היו לזו"ן כדי צורכם אל הזווג שיוכלו להזדווג. כי הנה ז"א כבר היה לו בחינת חיה כנ"ל (שהוא חכמה שבו), גם המלכות כבר היתה בה עוד יתרון אחר שהיתה בה בחינת יחידה. וע"י כן היו יכולין להיות מאז פנים בפנים. ואע"פ שהיה יתרון למלכות מן הז"א -- אין בה חשש.

ולא עוד אלא שאפילו קודם שזו"ן עצמם יעלו אל המאציל כבר היו זו"ן שלימים בכל בחינות הראוי להם המצטרכים להם שהם ה' בחינות פנימים וב' מקיף‏[15] דיחידה וחיה. ומכ"ש שהיה להם כל מה שצריכים להם שיוכלו לחזור פנים בפנים שהם מבחינת חיה ולמטה כנ"ל. אמנם אבא ואמא -- אפילו שכבר אור הכתר חזר לעלות במאציל -- לא היה באבא בחינת חכמה שבו שהוא חיה. ומכ"ש‏[16] שלא היו שלימין בכל בחי' המצטרכים להם שהם ה' פנימיים וב' מקיפים. כי לאבא אחר תכלית שלימותו היה לו רק ג' מהם -- נר"ן פנימים. ולאימא היו ד' פנימים, וחסר ממנה בחינת יחידה הפנימית וב' מקיפים. וכיון שעדיין אבא לא היה לו בחי' חיה להוציא טפת המוחין לזווג -- לכן נשארו אחור באחור.

ואם תשאל ותאמר מאחר שזו"ן היו אורותיהן שלמין בכל בחינותם למה עלו אח"כ אל המאציל ללא צורך? והענין הוא שכל חיותם ושלימותם הוא נמשך להם מאבא ואמא כנודע. וכיון שנתרחקו מהם אבא ואמא ועלו למעלה -- עלו גם הם אחריהם, כי החשק במקבלים לרדוף ולהדבק במאצילם, ורוצים להתקרב ולקבל מהם, ולא רצו להפרד מן אבא ואמא שעלו למעלה כדי שלא ישארו רחוקים מהם.

עוד טעם אחר כנ"ל, כי סיבת חזרת האורות האלו במאצילם היו כדי שבעודם מסתלקים יוכלו הכלים להתעבות‏[17] ולגמור מלאכתם, ועל כן גם אורות זו"ן גם הם עלו לצורך בנין כליהם:


  1. ^ (נ"א כלולה בכל המקום)
  2. ^ (נ"א אחרי שיעלה ויסתלק)
  3. ^ (נ"א שיש עולמות אחרות)
  4. ^ (נ"א גם)
  5. ^ (נ"א נתהווה)
  6. ^ (נ"א שהיא כלי מחובר עם אור)
  7. ^ (נ"א ושם הניחו האורות מהם)
  8. ^ (נ"א אין זה מדבר)
  9. ^ (נ"א מתוך)
  10. ^ (נ"א נגמר)
  11. ^ (אז חזרו האורו' כנ"ל ל"ג)
  12. ^ (נ"א והנה)
  13. ^ (ענין)
  14. ^ (נ"א והנה)
  15. ^ לכאורה הייתי מגיה "ושני מקיפים" -- ויקיעורך
  16. ^ (נ"א נמצא)
  17. ^ (נ"א להעשות)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ו/פרק ז (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ו · פרק ז· >>

פרק ז - מ"ת[עריכה]

וצריך עתה לבאר מה הארה היתה נמשכת אל האורות התחתונים בעת עליית אורות העליונים מהם כמו שהתחלנו לבאר למעלה ענין זה. וכדי לבאר ענין זה יתבאר לך כלל גדול שיצטרך לך בכל שאר מקומות והוא ענין אור ישר ואור חוזר מתתא לעילא, כנזכר בתיקונים ובזהר במקומות רבים.

דע כי אין ספק כי לעולם השגחת השפעת המאציל בנאצלים אינה נפסקת אפילו רגע א', ואף גם בהיות פגם בתחתונים שאז‏[1] האורות העליונים מחזירין פניהם מן התחתונים ומסתלקין מהם ועולין למעלה. עם כל זה השגחת הארה עליונה המוכרחת להחיות התחתונים די ספוקם אינה נפסקת כלל כמ"ש על הפסוק "כי רגע באפו חיים ברצונו". ובודאי הוא שלא תהיה הארה זו הנמשכת מן המאציל המאיר בתחתונים בעת הסתלקות האורות למעלה דומה אל הארה הנמשכת בתחתונים בעת ירידת אורות העליונים למטה להאיר בתחתונים. ונמצא עתה ב' בחינות אורות נמשכין מן המאציל לתחתונים: א' הוא בעת ירידת האורות למטה, והב' הוא בעת הסתלקות האורות למעלה. זאת דרך עליה וזאת דרך ירידה.

ואמנם כאשר יש רצון‏[2] ויש כח בתחתונים ושלימות לקבל אור העליון של המאציל -- אז האורות העליונים חשקם וחפצם להאיר למטה, ועי"כ הופכים פניהם למטה להמקבלים, לירד להאיר בהם דרך פנים בפנים מאירים. ואמנם כשאין שלימות בתחתונים, והאורות מסתלקים, הם הופכים‏[3] פנים אל המאציל אשר כוונתן לעלות שם, ומחזירין את אחוריהן נגד המקבלים התחתונים, ואז אותו הארה שמאירה בתחתונים בעת ההיא באה דרך אחוריהם, ומאחוריהם מקבלים התחתונים הארה המוכרחת להם כדי חיותם ולא יותר:


והנה האור הנמשך דרך ירידה הוא אור ישר ורחמים ונקרא "אור פנים". ואור החוזר דרך עליה נקרא "אור חוזר" ו"אור אחור" ודין. והנה ב' בחינות אלו נמצאים בכל הי' ספירות. אמנם יש חילוק ביניהן בבחינת אור חוזר, והוא זה: כי הנה כאשר אור הכתר מסתלק ועולה והופך פניו למעלה כנגד המאציל ואחוריו למטה כנגד החכמה -- הנה אז החכמה מקבלת אור חוזר ההוא הנמשך מן המאציל על ידי אחור א' לבד שהיא אחור הכתר. אמנם בעלות החכמה גם היא אל המאציל וגם היא תתהפך אז אחוריה למטה אל הבינה -- אז מקבלת הבינה אור החוזר הנמשך מהמאציל דרך ב' אחוריים -- שהם אחור הכתר ואחור החכמה. וכן על דרך זה בכל הספירות. עד שנמצא כי המלכות תקבל אור הנמשך לה מן המאציל דרך ט' אחוריים. וכבר נתבאר לעיל כי אור האחוריים הם דינין. אם כן כל מה שנתרבו האחוריים יהיה האור הנמשך דין קשה ויותר חזק. והרי זה חילוק א', בענין ריבוי אחוריים או מעוטן.

והנה עוד יש חילוק אחר בענין איכות אחוריים בעצמן שאין כולן שוין. שאין אחוריים של חסד דומין לאחוריים של גבורה; כי האחוריים של גבורה הם דינין קשים עד מאד. וכן על דרך זה בכל ספירה -- בחינת הדינין אשר באחוריהם אינם שוין זה לזה. כי ספירת הת"ת אשר מקבל האור דרך אחוריים של הגבורה -- יהיה אור ההוא דין קשה עד מאד יותר מאשר למעלה ממנו.

ונמצא כפי החילוקים שיתהוו באור החוזר ההוא הנמשך לו -- אם נמשך דרך אחוריים רבים או מועטים, או אם יהיה דרך אחוריים ממותקים או קשים -- בערך ההוא יהיה אור החוזר ההוא, או דין קשה, או דין רך, או דין ממוצע. וכיוצא בזה פרטים אחרים רבים מובנים מעצמן.

והנה כל העניינים האלו היו באלו הי' ספירות בעולם העקודים‏[4]. והנה כדי שנבין היטב בחינת אור ישר וחוזר, פנים ואחור, אבאר לך למציאות זה בזו"ן ומשם תקיש אל השאר:


  1. ^ (נ"א נמצא ניצוצי)
  2. ^ (נ"א כשרצון בעליונים)
  3. ^ (נ"א והופכים)
  4. ^ (נ"א הטעמי' האלו היה בערך ההוא באלו בעולם העקודים)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ו/פרק ח (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ו · פרק ח

פרק ח[עריכה]

ענין אחור ופנים וחיצוניות ופנימיות. כפי הנראה מוכרח‏[1] שהכל דבר א'.

והענין, שבהתפשט האור להאיר למטה הוא שיש לו חשק להשפיע תוספת‏[2] נשמות חדשות בתחתונים מה שלא היה עד עתה, וא"כ יהיה האור רחמים גמורים, כי לולי שהתחתונים ראויים אל הרחמים לא היה יורד ומתפשט למטה להאיר תוספת נשמות שלא היו עד עתה. ולכן נקרא אור זה "אור ישר", שבא ביושר מעילא לתתא, כי כן דרכו ויושרו להאיר בתחתונים, ומטבע החסד והרחמים הוא להיות מטיבים בעולם. ונקרא "אור של רחמים" גם כן לסיבה הנ"ל. ונקרא "אור זכר" כי כן דרך הזכר להשפיע לזולתו שהיא הנקבה. ועוד כי טבע של הזכר הוא להשפיע נשמות חדשות ממש. ונקרא "אור הפנים" כי הוא מביט בעין יפה ובפנים מאירים אל התחתונים ועל כן הופך פניו אליהם. ונקרא "אור של פנימיות" שהרי הנשמות מזווג הפנימיים של המוחין באים, והם שמות של הוי"ה המורים רחמים, ולא שמות אלהים המורים דין.

אמנם כשאין התחתונים ראוים האורות מסתלקים וחוזרין למעלה, שאינם רוצים להאיר למטה. אמנם עם כל זה לא יחפוץ המאציל ב"ה בהשחתת העולם, ומאיר לתחתונים שיעור חיות ומזון ושפע הראוי לעצמן בלבד, ולא להוציא תוספת נשמות חדשות. וכיון שהשפעת אור זה בלתי רצונו, הנה הוא ממשיך אליהם אור מחיצוניותו בלבד, שהוא אור מספיק לחיות העולמות די הכרחן ולא יותר. על כן נקרא "אור חיצוניות" ונקרא "אור האחור", שהוא היפך פניו בכעס עמהם בסוד "דומה דודי לצבי", ומאיר להם אור ההכרח עם היותו מסתלק, ואינו נותן להם האור אלא בהפיכת האחוריים אל התחתונים. ונקרא "אור דין" לסבה זו. ונקרא "אור חוזר" כי בעת חזרתו והסתלקות למעלה שלא להשפיע בהם שפע גדול -- אז נמשך להם אור ההכרחי הזה. ונקרא "אור נקבה" לב' סבות על דרך הנ"ל; אם לפי שהוא כדרך טבע הנקבה שמקבלת ואינה משפעת, ואם בסבה שאין בה כח להוליד נשמתין כמו הזכר אלא בחינת המזון לבד כמ"ש "ותתן טרף לביתה וגו'" שהם שמות אלהים שהוא דין.

גם יש עוד חילוק אחר. שאור ישר כמעט שהוא נפרד ממקומו כדי לרדת ולהשפיע לתחתונים, לכן הויו"ת שלהם פשוטות ומלאים -- כולם הם הויו"ת באותיות נפרדות זו מזו. אמנם אור החוזר הוא רבוע כזה: א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם, שתמיד האותיות הם מחוברים להורות שהם עולין ומחוברים זו בזו עד שמתחברין עם שרשם ומאצילם, כי רצונם להסתלק מן התחתונים.

גם יש חילוק אחר: כי המוחין של בחינת חיה אשר בז"א הבאים מחכמה -- הם הגורמים זווג זו"ן כדי להוציא נשמות חדשות, והם בחינת פנים, כי הוא זכר. והמוחין דז"א מצד אימא הנקרא נשמה הם ענין אחור והם נקבה.


והנה צריך להבין מאוד אמיתות הענין פנים ואחור. כי באורות יקראו 'התפשטות והסתלקות' ונקרא 'יושר וחוזר', ובכלים נקרא 'פנים ואחור'. דהיינו שבאור לא שייך פנים ואחור שהכל פנימית, אמנם ודאי שהוא כולל דין ורחמים, ובהיותו מתפשט ויורד למטה ונכנס במקום הראוי לו נקרא אור יושר כי הוא מאיר בבחינת הרחמים שבו, וכשהוא חוזר לעלות אז מאיר במקומו בהיותו שם למעלה בבחינת דינין שבו הנקרא אור חוזר. ואז הכלי לא יקרא "כלי דפנים" כמו בהיותו מקבל אור יושר, רק יקרא "כלי דאחור".

נמצא כי מ"ש בענין זו"ן שעומדין פנים בפנים או אחור באחור אז הענין הוא שכשבאו המוחין דז"א שהם בחינת חיה לחכמה שבו -- אז האור ההוא נקרא 'יושר', שהם אלו המוחין עצמן שהם נשמה לנשמה, ואז הכלים שלהם נקרא פנים בפנים. אך כל זמן שאין לו מוחין בבחינת חכמה שהם עיקר אור יושר שלו ומסתלק למעלה ובהכרח שמשם מאיר בו בבחינת‏[3] אור חוזר שהם הדינין שהוא שאר חלקי האור ז"א שמתחת מדריגת חיה ולמטה, ואז הז"א עומד אחור באחור ומקבל בכלי של אחוריים שלו ואז אינו יכול להזדווג.

ומ"ש בזוהר שהנשמה של אדה"ר יצא מזווג אחור באחור ר"ל שעלו זו"ן למעלה במקום אבא ואמא ושם קבלו המוחין אור ישר ושם חזרו כליהם בבחינת פנים בפנים ונזדווגו. אמנם אין בהם כח לקבל אור המוחין בסוד התפשטות למטה במקומו שאז נקרא אור יושר, כי בעמדם למטה אינן מקבלים רק אור חוזר, וע"כ למטה אינם רק אחור באחור. וכשיעלו אז הם פנים בפנים. ואמנם מה הם ב' בחינות‏[4] הללו -- בין באורות בין בכלים -- צ"ע מה ענינם:


ואפשר לומר שג' בחינות צלם, שהם נר"ן שבמוחין דז"א, הם ג' בחינות הפנימים שהם עיבור יניקה ומוחין, וכולם פנימים כנודע כי המוחין הם פנימים. אלא שקשה לזה אם כן לא נשאר לחיצוניות רק אלו ב' בחינות שהם עיבור ויניקה לבד.

או אפשר לומר שבחינת הפנים הוא כשבאין לז"א מוחין מבחינת חיה שהוא חכמה‏[5] כנ"ל שאפילו בינה נק' אחור בערך החכמה שאינה יכולה להוליד נשמות חדשות אלא בחכמה שהוא הזכר, וא"כ אין בחינת פנים לז"א רק אחר היות לו בחינת חיה שהם מוחין דאבא ואז יכול להוליד.

וראיה לזה מענין ברכת כהנים שהם מקיפים דצלם אבא קודם ויעבור שהוא זווג ז"א ולאה, ואח"כ בא הזווג דיעקב ורחל בנפילת אפים. ועוד ראיה גדולה מזה כי אפילו שזכרנו כי החיצוניות והאחוריים של עליון הם הפנים של תחתון ואז אינו זווג בז"א עצמו אלא ביעקב ורחל -- עם כל זה יש צלם דאבא ג"כ בברכת כהנים. ונ"ל הטעם שאלו היה הזווג דז"א עצמו אז היה כעין שבת שעולה בצלם דאבא ואמא למעלה בבחינותיהן ובמקומם האמיתי. אך עתה יורד הצלם למטה ואינם מוחין גמורים לז"א ועם כל זה בערך יעקב הם גמורים ונקרא פנים. ועיין בדבר זה שהרי נודע מהתיקונים שנשמת ז"א הפנימיות‏[6] אשר עליו‏[7] הוא שם מ"ה דאלפין והוא בחכמה -- כ"ח מ"ה, והוא בחינת חכמה דז"א. כי חכמה עילאה דאבא הוא ע"ב דיודי"ן.

גם בזה תבין ענין העלאת מיין דכורין על ידי שם מ"ה בזעיר אנפין כנודע. והענין שמיין דכורין שהיא‏[8] הטפה בהוצאות נשמות חדשות אינו מוריד אותה אלא ע"ש הזכר שהוא החכמה דז"א‏[9], שהוא החיה שבו, ואינה זו החכמה בבחינת עיבור או יניקה רק החכמה הנזכר בבחינת חיה דז"א. והנה נודע כי שם ב"ן המעלה מ"ן הוא בנימין, ושרשו דכורא משם ע"ב דיודי"ן שהוא חכמה, והוא כמנין חסד. (והנה החסד שבע"ב) יכול להעלות מ"ן לצורך זווג אבא ואמא וזה נמשך אל הז"א מאבא שהוא חכמה ,לכן נקרא רוחא כי הוא זכר ממש שהוא בחינת רוח שהוא ז"א:


והנה הזכיר במקום אחר בחינת חיה שהוא ג' מקיפי נר"ן -- ואפשר שהוא ג' אותיות צלם דאבא כנ"ל:


הגה"ה: וזווג אחור באחור אינו כפשוטו רק דע פירושו: כי הזווג הוא שהזכר מוליד ומוריד מיין דכורין והנוקבא מעלה מ"ן של הברורין. וכשהם עדיין אחור באחור אין בה עדיין כח לברר מ"ן, ואין ביסוד‏[10] שלה מ"ן להעלות. וא"כ איך יהיה הזווג? ולזה צריך שיהיו שניהן עולין זו"ן למקום אבא ואמא עילאין, ואז היא מעלה מ"ן עצמה‏[11] דבינה, והוא מוריד מיין דכורין, ובהיותן שם ודאי שחוזרין שניהם פנים בפנים‏[12] לצורך הזווג שלהם, כי אי אפשר להזדווג אם לא פנים בפנים. ובהיותן למטה עדיין אין להם תיקון גמור להיותן עומדין פנים בפנים מחמת הקליפות שלא יתאחזו בהם החיצונים באחוריים כנזכר -- לכן עלו למעלה עד אבא ואמא ושם חוזרים פנים בפנים, כי אין שם פחד הקליפות, ואז שם מזדווגים ע"י מ"ן דבינה עצמה שלקחה היא ביסוד שלה ומעלה אותן בסוד מ"ן. נמצא כי כמעט זווג זה הוא עליון ואינו נקרא על שמם רק על שם אבא ואמא שהרי ע"י כח מ"ן שלהם עצמן הם מזדווגים. ואחר שנגמר תיקונם בבחינת פנים בפנים ויכולין להיות למטה במקומם פנים בפנים -- אז יש בה יכולת להעלות מ"ן. וזה נקרא זווג פנים בפנים:


  1. ^ (מה שמוכרח)
  2. ^ (ל"ג לתועלת)
  3. ^ (נ"א אז מאיר בו)
  4. ^ (נ"א מה שהם בבחי' הללו)
  5. ^ (נ"א בחכמה)
  6. ^ (נ"א הפנימים)
  7. ^ (נקרא אדם)
  8. ^ (נ"א הוא)
  9. ^ (נ"א ע"י שם הנ"ל דמ"ה שהוא שם החכמה בז"א)
  10. ^ (נ"א בהיסוד)
  11. ^ (נ"א עצמן)
  12. ^ (נ"א פניהם)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל