יח
הקדמת המחבר
אשר לני הדברים האלה היתד, הכונה כלה. ולפי שבספר הזה יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים ויאורו םהשכי המפקות אשר בהלק הזה מהמצות ראוי לקרותו נר מצןךן. ועוד אהדת כי רבה היא, אשר בפנות האמונה וימודות התורה ועקרי שרשיה עד הו/ימת התלמוד לא נפל בהם מחלוקת, אבל היו ידועים ומוסכמי מהכמי אומתנו, מלבד מתרי התורה אשר מכללם מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהיו ביד יהידי סגולה הצנועים, והצנועים מוסרין אותמ לתלמידיהם בעתים ותנאים ידועימ, וכשנהלשו הדורות ורפו ידי המתוקים בתורה שבעל פה המקובלת ו במצפוני מתריה וסודותיה, המרה הכמת הכמינו ובינת גבוגיגו נסתתרה .ורבים מבני עסט התנשאו להעמיד חזון ודברי נבואות מתומימ והתומימ בחלומות והבלים ובילדי נכרים, עד שםנדולי חכמינו נמשכו לדבריהם ונתיפו במאמריהם ונתקשטו בראיותיהמ ובראשם הרב הנדול רבינו משה בר מימון, אשר עם נודל שכלו והפלנת הקפתו בתלמוד ורוהב לבבו הבין כספרי, הפילוסופים ובמאמריהם. פתוהו ויפת. ומהקדמותיהמ ההלושות עשה עמודים ויסודות ליסודותו התורה בספר אשר קראו מורה הנבוכים, ועם היות כוונת הרב בזה רצויה, קמו היום עבדים המתפרצים והפכו למינות דברי אלהים היים, מטילים מום בקדשים, ובדברי הרב יתנו דופי כי תחת יופי. ואם השבע השביע שלא לגלות מצפוניו ומסתרי רעיוניו הנה לאשמו לאל מלתו אוצר חיים
ולא
מי הרב ר חסדאי כבר היה ספר הסיר ש בא כל מחלוקת כמי הקדמתו למסכת ונחים, והקדמתו למסכת מנחות מאזנים והפוסקים והסכמות האחרונים, זהשלים בזה מהוהקדמתו למשניות סדר סהרות, וגודל התזעלת ל הקדמות ש ש שי הה חסר בחבורו ל הרמב״ם, ומה היה צריך לפשות ע ה כתנ נסזף הקדמתו לטהרות ז׳׳ל: ולא ידמ שימור שש עוד חבור פל זה , והניחה בצ״פ , כי לפי מה שבארתי התיעיית נו על האמת אלא מי ש ש ו ק נימים והתעורר ה תק נזה לשון המחבר תראה כי המחכר כעצמו כתב שאין זו כלילות כהלכה מאלו ההלכות א ר נתחלת שנת ופסחים ש ש הנונה העיקרית ל החמר, יטעמו הוא , כי נשביל זה או חגינה זזנחיס וחולין והדומה להן ולא יתכרר לו ו ש שר לכדו לא היה צךיך לעשות חכור חדש, כי כנר היה ישען עליו עד יקרא זאת הפתיחה ומה שאחריה ויסלו נזמנו ספרי השיר והרא״ש, ולכך הוא אזמר שעיקר לו זה כולי נניי על שרשיו ואז ידע שיעור מה שע ה נש הכינה הוא זה, לעשות גדריס וכללים להמצית, שכזכירת הנה עכ״ל יעוד האריך ם נמשל, ואולם הרמכ״ס כתכ ש הגדרים והכללים לבד כשיעמוד עליהם יקיף על כל פרטי כן רק בקצת הלכות החמורות לבררם ולעמוד על ש ש , רם הדינים ל המצות: ש זגם כתב רק כדרך כלל ולא באר הפרסים המסתעפים וראיתי לענ״ד להעיר שנדרך זה להניח תחלה עקרים מן הכלל, והמחבר ח ב לכתוב בכל מציה הכללים שש י ש גס ש קודם נאור הסרטים ל ההלכה, הלך בה, ואח״*: לכתוב כל סרטי דינים הנכנסים תחת כל כלל, ב מל הרמנ״ס נפיריש המשניות, ל ש , כתחלת מסכת ש ת נמשנה)לבאר אותם באור מדוקדק איך הפרט הזה יוצא מן הכלל יציאות השנת כתנ, זז״ל, קידם שאתחיל נפיריש אקדים הזה, ולהעיר אל המקומות מהתלמוד א ר סרטי הדינים ש הקדמית א ם צריך לעמיד עליהם, ואז יתנאר עניני זאת שד באים ם כמו שמבואר בדבריז למעלה: ש ש אחרת כי רבה היא כוי, מכאן יעד סוף המסכת, והמסכת א ר אחריה, ומהם שנוי המקימית )י( נדיני שנת ארכעה כי׳, והעקרים שנבנית זאת המשנה ההקדמה הדברים מבוארים, ואינם צריכים עליהם שלשה, וכשתדעס ותנינס תדע מאיזה דנר דנו על באור כי אם ק ת מלים, ודברי הרב המחבר ראזיס בצ נפה״נ פעם חייכ יפעם סטור, וכמו כן העני, האחד, אליו: בעתים ובתגאים ידועים. בעתים הוא בקדושין כי חיינ איסור היצאה צריך פקירה זהנחה, השני, יחיד )דף ע״א.( ובתנאים ידועים הוא בחגיגה )דף י״ג.( ששז הפושה כולה חיינ שנים ט אה פטורים, והדמיזן סל אין מזסרין סתרי תורה אלא כוי: ובילדי גכריס. ססיק א זה נאיסיר נתינה ש ם ראינן כתנ אות אחת ושמעון הוא בישעיה )ב, ז( ובילדי נכרים ישפיקז, והרב המורה ש כתנאות ב׳,אע״פ שנגמר ה ם משניהם פטורין. והעיקר )בפרק י״א מח״ב, ובם״ז מח״א( אמר שכונת הכתוב על השלישי, שסקירה והנחה צריך להיות ממקום שיהא בו דעות הסכלים וכמו שתרגם יונתן ב״ע זבנמיסי עממין ד׳ על ד׳ עכ״ד בקצרה, וכ״כ עוד הקדמות ועקרים אזלין, ולא על הדעות הפילוסופיות, זרק כאשר מרוב שתי בכמה משניות קודם ה חל בפירושן, ובכמה מסכתות הגליות נאבדו ממנו החכמות התחילו לאמר על דעות ש ש ע ה הקדמה ארוכה כוללת המקרי דינים ל כל המסכת, הפילוסופיות ש ם נכרים אצלנו ע״ש, ולא כן דעת ה המחבר ,
4