משיגים תחלה, וכבר יזדככו המושכל כשיזדככו הצורות הדמיוניות אשר תניעם אל זה המושכל. הנה לא יחויב מפני זה שנודה שיפסד המושכל בהפסד הצורה הדמיונית. וזה שהמושכל על שלשה פנים. מושכל הוא בכח גמור, והוא המושכל אשר האדם כחיי על למודו, ולא למד אותו עדיין ומושכל הוא בפעל גמור, והוא המושכל אשר לחכם בחכמתו בעת השתמשו בה. ומושכל הוא מוצע ביניהם, והוא המושכל אשר לחכם בעת שלא ישתמש בו, והנה ירה בו דומה לשכחה במקרה. וזה כי להיות הנפש אחת, לא ירגיש החכם בידיעתו בו מה שהתמיד להשתמש בזולתו, והנה כאשר יביאהו איזה דבר שיהיה להשתמש בו, אז ישער שכבר היתה הידיעה בו. ובכמו זה יקרה בזה הענין, וזה שכאשר נפסדה הצורה הדמיונית, יקרה לו שלא יהיה בכאן דבר יביאהו להשתמש בזה המושכל, וכאשר יזדכר אותו, אז ימצא שכבר היתה לו זאת הידיעה, ולזה לא יצטרך בה אל התלמדות וחקירה. וכן ימצא באנשים שנפסד דמיונם, שכאשר יתרפאו, ימצאו יודעים במושכלות אשר היו יודעים קודם זה, בזולת התלמדות וחקירה. ואלו היו אלו המושכלות נפסדות מהם, היו צריכים בהשגתם אחר זה אל התלמדות וחקירה, וזה מבואר בנפשו. ועוד שאנחנו רואים בקצת אנשים שנפסד דמיונם שהיו משיבין כראוי במושכלות שנשאלו מהם, וזה ממה שיורה שאין אלו המושכלות נפסדות מהם בהפסד דמיונם. ובכלל הנה לא יתכן במושכל הפסד ושכחה, כמו שהתבאר במה שקדם, ר"ל שאלו המושכלות הם בלתי אפשריות ההפסד. ולזאת הסבה הסכימו הקודמים שאלו המושכלות לא יתכן בהם השכחה בשום פנים, כאלו טבע האמת בעצמו הכריחם על זה. האלהים, אלא אם היה המושכל מושכל בשתוף השם, ר"ל שלא היתה בו ידיעה אמתית בסבותיו, כמו שיקרה לקצת המתלמדים בהנדסה ובפרט בתמונות המתבארות באמצעות תמונות רבות, כי הם לא ישתדלו להבין בשכל הדבר המבוקש בסבותיו, אבל יראו בספר בתמונה תמונה מהלשון הנמצא שם אם התבאר שם מה שיצטרך להם ממנה באור זאת התמונה, ולזה יקרה להם השכחה באלו המושכלות, כי הם אינם מושכלות להם, אבל ישיגו שהמחבר הספר כבר ביארם.
ואולם הטענה השנית מאלו הטענות אשר יחשב בעבורם שהשכל הנקנה נפסד, היא הטענית. וזה שהשלמות הוא על שני מינים, מין מעורב בבעל השלמות, כמו הענין בשאר השלמויות אשר לשאר הצורות ההיולאניות, ומין בלתי מעורב בבעל השלמות, כמו שהתבאר מענין זה השכל ההיולני. ואמנם יחויב שיפסד השלמות בהפסד בעל השלמות אם היה השלמות מעורב בו, ואולם כשלא היה השלמות מעורב בו,
