סבת ההפסד, והיה הדבר הבלתי היולאני אין לו חומר, הוא מבואר שהדבר הבלתי היולאני אין לו סבות ההפסד. והנה יחשב שיחויב בשכל הנקנה שיהיה נפסד משתי טענות כבר זכרום הקודמים. האחת כי מפני שהיה מציאות זה השכל הנקנה בשכל ההיולאני נמשך להשגת גופיות, כמו שהתבאר במה שקדם, והיו כל ההשגות הגופיות נפסדות, הנה יחויב בשכל הנקנה שיהיה נפסד. וזה כי כשהיה נפסד מה שמציאות השכל הנקנה הוא מצדו, יפסד בהכרח השכל הנקנה. והשנית כי זה השכל הוא שלמות לנפש האנושית, ובהפסד הנפש יפסד קנינה ושלמותה.
ונאמר שהטענה הראשונה מאלו אין היתרה ממה שיקשה. וזה שאמנם יחויב בסבה אשר תסתלק שיסתלק המסובב ממנה כאשר היה עמידת המסובב בסבה ההיא, וזה אמנם יהיה כאשר תהיה הסבה בעצמות. ואולם ההשגות הגופיות הם סבה למציאות השכל הנקנה במקרה לא בעצמות, וזה כי מה שהוא סבה בעצמות למציאותו הוא הסדור המושכל אשר לנפש השכל הפועל, כמו שהתבאר במה שקדם. ועוד שההשגות הגופיות אם היה שנודה שהם סבה אל מציאות אלו המושכלות בשכל ההיולני, הנה הם סבה אל הגעת הידיעה, אבל אינם סבה אל מציאות המושכל מהם. ואולם העיון בזה בהפך, רצוני שמציאות הסדור המושכל הוא סבה למציאותם. וזה כי המציאות המושכל אשר בנפש השכל הפועל הוא סבה למציאות כל אלו הדברים אשר בכאן, ולזה לא יחויב בזה הסדור המושכל, כאשר הגיע מהם, שיפסד בהפסדם, כי אין מציאותו עומד בהם. ואמנם מה שיחויב שיפסד בהפסדם הוא קנות הידיעה, רצוני שאי אפשר לשכל ההיולאני שיקנה ידיעה אחר שנפסדו ההשגות הגופיות, וזה דבר מבואר בנפשו. וכבר יראה זה ממה שאומר. נניח שאיש אחד חדש מעצמו כלי אחד, וראה איש אחר זה הכלי והשכיל מההרגש בו הסדור אשר היה ממנו בנפש ממציאו, ואחר נעדר הכלי ההוא. הנה מבואר שלא יחויב מפני העדר הכלי שתפסד זאת הידיעה מהאיש השני, וזה שזה הכלי היה סבה לקנין זאת הידיעה ולא למציאות הסדור המושכל ממנו.
וכבר יספק מספק ויאמר שכבר יראה שלמציאות הצורות הדמיוניות רושם בהעמדת המושכלות, לפי שאנחנו נראה באנשים אשר נפסד דמיונם שכבר נפסדו מהם המושכלות, ועוד שכר יוזדככו המושכל כשיזדככו תחלה הצורות הדמיוניות בהעמדת המושכלות. הוא מבואר שבהפסד הצורות הדמיוניות יפסדו המושכלות. ונאמר שאנחנו, ואם הודינו שהאנשים שנפסד דמיונם לא נמצאם משיגים המושכלות שהיו
