א הלכות פאה, ובו י׳ סעיפים:
|
א. כתיב בפרשת קדושים (ויקרא יט , ט-י): "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". וכן בפרשת אמור בעניינא דמועדות כתיב (שם כג, כב) "וּבְקֻצְרְכֶם וגו' לֹא תְכַלֶּה וגו' וְלֶקֶט וגו' לֶעָנִי וְלַגֵּר וגו'". ותניא בתורת כהנים מה ראה ליתנם באמצע הרגלים וכו' והלא כבר נאמר בפרשת קדושים, אלא ללמדך שכל מי שמניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלה עליו הכתוב כאילו בית המקדש קיים והקריב קרבנות בתוכו עכ"ל. ובפרשת תצא כתיב (דברים כד, יט): "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ וגו'". (דברים כד, כ): "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ וגו'" (שם, כא) "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ וגו'". ואלו הן המצוות הנוהגות בקצירת התבואה והפירות. ב. נמצא דבכרם יש ארבע מתנות: פרט ועוללות ושכחה ופאה, דפרט ועוללות מפורשים "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט". ושכחה ופאה דכתיב: "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך" ואחריך זו שכחה דשכחה היא מאחריו כמו שיתבאר, ופאה גמרינן "אחריך" "אחריך" מזית דכתיב: (שם, כ) "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ". לא תטול תפארתו ממנו, כלומר, שלא תטול כל הפירות שהם פארו של אילן, אלא תניח פאה (חולין קלא, א). ג. ובתבואה יש שלש מצוות: לקט שכחה ופאה המפורשין בתורה כמו שביארנו, ובאילנות יש שני מצוות: השכחה והפאה, מהף קרא ד"כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך" והיינו שכחה ופאה כמו שבארנו. וזית לאו דווקא דהיא הדין לכל האילנות. וכך שנינו בתוספתא פ"ב דפאה וכ"כ הרמב"ם בפ"א ממתנות עניים דין ז' וז"ל נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם: הפרט והעוללות והפאה והשכחה, ושלש מתנות בתבואה: הלקט והשכחה והפאה, ושתים באילנות: השכחה והפאה, עכ"ל: |
ד. ויש בזה שאלה למה בחיובא דפרט ועוללות בכרם אמרינן דשארי אילנות פטורים, ולמה בשכחה ופאה דזיתים אמרינן דהוא הדין לכל האילנות, ובאמת אחד מרבותינו הגדולים כתב דמן התורה אין חיוב פאה אלא בדגן, תירוש ויצהר דסתם קציר דכתיב גבי פאה הוא דגן וכתיב "כי תחבוט זיתך כי תבצור כרמך" (ר"ת בתוס׳ שבת ס"ח. ד"ה ואלו) וזה שנתבאר בת"כ ובגמרא ששארי אילנות חייבים בפאה, אסמכתא בעלמא הוא (שם), אבל לא כן דעת הרמב"ם שם והסמ"ג בל"ת סי' רפ"ד וכן משמע להדיא ממפרשי המשניות דכל האילנות שוות לזית ומן התורה חייבות בפאת וכו' (והר"ש כתב כר"ת): ה. וטעם רבותינו אלה משום דבת"כ ריש קדושים שנינו "ובקצרכם וכו'" אין לי אלא תבואה, קטניות מניין? תלמוד לאמר "בארצכם", אילנות מניין? ת"ל "שדך" וכו' עכ"ל. כלומר דגם אילן מקרי שדה כמובא הרבה פעמים בש"ס שדה אילן וס"ל לרבותינו דדרשא גמורה היא וא"כ ממילא מצות פאה דכתיב בזית הוא לאו דווקא שהרי מקרא דקדושים מרבינן כל האילנות וממילא דמצות שכחה דכתיב בפסוק זה ג"כ קאי גם אשארי אילנות משא"כ פרט ועוללות דכתיבי בכרם אינו מבואר בקדושים כלל וממילא דזה אינו רק בכרם בלבד ולא בשארי אילנות והא דנקטה תורה זית משום דהיא חשובה יותר מכל האילנות וה"ה לשארי אילנות: ו. ומכל מקום לא כל הדברים חייבים בפאה כדתניא שם בת"כ: יכול הירק והקישואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל? ת"ל "קציר" - מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום, יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום, יצאו התאנים שאע"פ שמכניסן לקיום אבל
|
