90
פעולת זקני חדור אחר החרבן
יום ויום במקדש, וכל דבר מעשי התמיד בכל יום, וכל דבר מעשי יום הכפורים
נסדרו כולם במס׳ תמיד ויומא בימי הבית בשעה שעמדו כהנים בעבודתם
והלוים בדוכנם,
והלא לא נעשה כן בכל המשנה גם בדברים הנעשים על ידי כל המון בית ישראל אף כי בדברים הנעשים במקדש על ידי הכהנים ובית דין של כהנים עמהם ובית דין של כל ישראל עומד עליהם.
והננו רואים כי באמת לא בא זה ביסוד המשנה, שהרי מפורש שזה נסדר על ידי ר׳ שמעון איש המצפה ור׳ אליעזר בן יעקב.
ולפנינו דרכי המשנה בכל מקום שלא לבד בדאורייתא סמכו בהמעשים עצמם על הידוע ונעשה, כי אם שגם בראשי התקנות מדרבנן גם שם סמכו על הידוע לכל ישראל.
ולדוגמא בדין אבלות לא יותחל במשנה ולא בא שם עצם הדין של חוב שבעת ימי אבלות וכל פרטי החיוב הזה,
כי אם שיותחל כבר מהפטור, והמקום שאין הדין שם, ודינים שהם הוראת חכם. ויותחל במס׳ מועד קטן פרק ג׳ משנה ב׳:
"הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שמנה בטלה ממנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים" וכו׳.
והנה יותחלו הדברים מהמקום שזה אינו נוהג ומהפטור ודיני הוראה, אבל לא הוזכר לפני זה דבר החיוב, לא דבר החיוב משבעה ולא דבר החיוב משלשים, וענינם,
לפי שאין צריך לזה, שכל זה הי׳ ידוע ומפורסם בין כל העם.
ושם במס׳ מועד קטן במשנה ו׳ בנונע לעניני קריעה יותחל:
"אין קורעין ולא חולצין ולא מברין (במועד) אלא קרוביו של מת ואין מברין אלא על מטה זקופה" וכו׳.
ועצם הדין של קריעה לא הוזכר בזה כל עיקר.
וגם זה עצמו את אשר נסדר זה במס׳ מועד קטן, דהיינו בין דיני חול המועד, גם זה בא רק מתוך הסגנון הזה, שעיקרי הדברים הבאים בזה הנם צד הפטור של רגלים וחולו של מועד, שכל זה עניני הוראה הם, אבל עצם החיובים ועיקר הדבר עצמו זה ידוע לכל ישראל.
וכן בדמאי יותחל דבר המס׳ לא מן עצם דבר התקנה כי אם:
"הקלין שבדמאי (לאמר הפטורים מדין דמאי) השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח" וכו׳.
ולא יותחל מעצם התקנה והחיוב לפי שזה הי׳ ידוע לכל וחי מעצמו בתוך העם.
ונראה בזה דבר נפלא מאד במס׳ פסחים ריש פרק מקום שנהגו ד׳ נ׳ שבא שם:
"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקים שעושין למקום שאין עושין" וכו׳.
ויפלא מאד דנקטו כל דיני "עד חצות" ואין בכל המשנה מראשה לסופה דבר דין "אחר חצות".
