260
יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
ומי לא יראה בזה את הדבר כמו שהוא כי על יסוד המשנה אשר בא שם הדין ברחבה מלמטן וצרה מלמעלן וברחבה מלמעלן וצרה מלמטן נחלקו הם איך הדין בהיתה שוה.
ודבריהם יתחילו מן האמצע ״היתה שוה וכו׳ דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר וכו׳".
״העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה״.
״שני עומרים ובהם סאתים רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניים אמר רבן גמליאל וכי מרוב העומרים יפה כהו של בעל הבית או הורע כחו אמרו לו יפה כחו אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עומרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהא שכחה אמרו לו לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות״.
ודברי רבן גמליאל מפורשים כי ילמוד מדברי יסוד המשנה.
״אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומי אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עומרים וכו׳ אינו דין וכו'״ והיינו שילמוד דינו מהאמור ביסוד המשנה ״העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה״.
וחכמים השיבו לו דאין ללמוד זה מיסוד המשנה לפי ששם טעם אחר בדבר.
״לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות״
וכמה מפורשים הדברים וכמה הם בולטים ופרושים לפנינו.
ועי׳ בזה דבר גדול המעיד על עצמו במס׳ עירובין פרק ד׳ משנה א׳ כי ביסוד המשנה נאמר שם:
״מי שהוציאוהו עכו"ם (בשבת בשביה) או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות החזירוהו כאלו לא יצא״.
״הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה ור׳ יהושע ור׳ עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות״.
והדברים מבארים את עצמן כי דבריהם ילכו על דברי יסוד המשנה.
והדבר מתבאר שאף כי כל דין תחומין הוא רק מדרבנן, וכל דין יסוד המשנה הוא כבר בגדרי התקנה דרבנן.
בכל זה הוא באמת תקנה קדומה מאד עד שכבר נסדרו הדברים בימי יסוד המשנה.
והוא מתבאר כן גם מתוך דברי המשנה בראש השנה פרק ב׳ משנה ה׳:
״חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מתכנסין וכו׳ בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח״.
ומבואר כי עצם האיסור הוא מהימים היותר ראשונים ככל דבר התקנות הכוללות אשר כבר נתבאר לנו בכרך שלישי כי זמנם האחרון הוא זמן אנשי כנסת הגדולה.״
