משלי שלמה וגו'.
אמר העבד הקטן יוסף, בן לאדוני הרב דון דוד, בן הקדוש יוסף, בן דוד בן יוסף בן שלמה, בן הנגיד דוד בן גדליה בן שלמה, בן הרב יוסף בן יהודה, בן האדון דון יחייא, משועי יהודה אשר בגלות ירושלים אשר בספרד, מלישבונה עיר ואם במלכות פורטוגאל.
הנה שמעתי דבר רבים, בהודות ובהלל מרבים, לספר משלי שלמה, אשר היה אלהיו עמו. ותחל רוח ה' לפעמו, ובחמלתו על עמו, חברו מתהלך בתומו. ובדבר חז"ל דברי רבי חנינא בשה"ש רבה, אשר בטל תזל, עד שלא עמד שלמה למה היו דומים דברי תורה, אשר הארץ מאירה, לבאר שהיו מימיו צוננין ועמוקים, הבאים מעמקים, שהיו מודרי הנאה לאנשים המלקקים ולבאים ממרחק למלאות כדים וכלים רקים. מה עשה פקח אחד, חכם ובעמו מיוחד, חבר חבל לחבל ומשיחה למשיחה, ודלה ושתה. כך עשה שלמה המלך, בבור בינה מקלח, הלך ממשל למשל ומדבר לדבר עד שבדברי תורה עמד.
ועוד אמרו שה"ש רבה הם אמת, ודבריהם אמת, היות דומים דברי תורה, שדרך חיים מורה, בטרם בא החכם מכל נברא, לנעדרת אזנים כפיפה "וְיוֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם" – אִלו אדם אחר אמרן, היית צריך לכוף אזניך ולשמוע הדברים האלה, "וְיוֹתֵר" שאמרן שלמה. ואִלו מדעתו אמרן, היית צריך לכוף אזניך ולשמֹע, "וְיוֹתֵר" שאמרן ברוח הקודש. "וְיוֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם... וְאִזֵּן" דברי תורה "וְחִקֵּר" דברי תורה – עשה אזנים לתורה.. מה שלכן לראותי אני באלפי הדל, היות הספר הלז לתורת ה' עוז מגדל, והוא אזניים לכפיפה ועל הכל יתגל, שמתי אל המדבר בו פני, והנה מי מהם עוקר הרים ומי סיני. ולא נחה רוחי בדבריהם, נכרי הייתי בעיניהם, כי לא נתנו קשר לפסוקים, ולא שמו ריוח בין הדברים, ובתוכם גדול הדור, אשר ביניהם קנה מדור, הרב הזקן דו דוד יחייא קרובי, אשר לו מילת עולה כלבי, גם הוא עשה כמעשיהם, וכמוהו כמוהם, בפירושו קב ונקי.
לספר הלז ספר משלי חזקי וחשקי, מה שבכלל הסכמתי לרדת אל גינת הבנתו, לתקן את אשר מי שקדמני עותו, ובטחתי כי ה' ממכון שבתו, יתן לי כוח בפירושו שאוכל שאתו.
ושיארתי בו חמישים ושתים פרשות, להוציא פועלי און ממוקשותי אשר בהם אגיד חדשות, לבודד נפשות, לבתי כנסיות ומדרשות. ואל זה רמז באומרו משלי ל,א "דִּבְרֵי אָגוּר בִּן", כי דברי בינה האגורים בו הם כמניין ב"ן. ולְמה שהיה עניין פירושי, הקאת הבינה מתורשי ודבשי, קראתי שמו בִּן־יָקֶה, מכל סיג מנוקה. אנא כי יהיה אלהים עמדי, ושמרני משגיאות והנסתרות וצפונות יפענח, ויהיו לרצון אמרי פי.
קָרָאתִי בְכׇל־לֵב, עֲנֵנִי ה', חֻקֶּיךָ אֶצֹּרָה (תהלים קיט,קמה).
מַה־נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ, מִדְּבַשׁ לְפִי (תהלים קיט,קג).
גַּל־עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט,יח).
הקדמה
הנה כפי המפורסם וכפי עדות הכתוב, שלמה המלך עליו השלום היה החכם מכל נברא בחסד אלהים, וכאומרו אליו האל (מל"א ג,יב): "הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ, הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא־הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא־יָקוּם [כָּמוֹךָ]."
והנה לפי הנגלה אופני השפעתו על הזולת, חכמתו ההיא היה על אחת משלוש פנים: אם במשל, ואם בשיר, ואם בדיבור. וכאומרו (שם ה,יב-יג): "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וַיְדַבֵּר עַל־הָעֵצִים, מִן־הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן" וגו'.
והשפעתו ההיא, אם שהיה בכוח השכל שלו, ואם שהיה בכוח הרוח הקודש החל עליו. וכל המשלים והשירים והדיבורים הנזכרים היו בכוח השכל שלו, והיו חיבורים רבי המעלה אשר נתפשטו בישראל למאות ולאלפים, אף כי נעדרו ממנו לאורך הגלות, זולת אלה השלושה אחד מעיר, כל סוג מהם שנבדלו מזולתם להיותם נשפעים בכוח רוח הקודש. ולכן נכתבו בין שאר ספרי הקודש, ויהי להם העמדה וקיום בכוח קדושתם עד היום הזה. היינו ספר משלי מה"שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל", וספר שיר השירים מ"שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף", וספר קהלת מדיבורו על "הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁ֥ר [יֹצֵא] בַּקִּיר" – שכולם הם ענייני עולם השכל.
ויען כי יש לאדם שלושה כוחות או נפשות, הינו נפש הבהמית אשר אהבתה היא לדברים הגשמיים מאכילה ושתייה ולוויה עם הנשים; ונפש המרגשת אשר אהבתה הממון ועושר, וכבוד המדומה, ובית והון, ונחלות לבלי חוק; ונפש המשכלת אשר אהבתה החכמה והטוב במה שהוא טוב.
ויען וביען כי זמני האדם יהיו על שלוש בפנים: שני הנערות, והם ימי התוספת והעלייה, אשר אז תגבר נפש הבהמית להעדר פעולת הנפש המשכלת לגמרי; ושני הבחרות, והם ימי העמידה, אשר אז תגבר הנפש המרגשת; ושני הזקנה, והם ימי הירידה אשר אז אז תגבר נפש המשכלת לחושת פעולת השתי נפשות אחרות אשר הן הפכיות אליה. לכן החכם מכל האדם חיבר השלושה ספרים אלו להנהגת האדם בשלושת אלה זמני ימיו.
כי אמנם חיבר ספר משלי הלז להנהגת הזמן מימי הנערות אשר גובר עליו נפש הבהמית; ולכן רוב דברי הספר הם עם הנערים, אשר הם בנים אצל אביהם, וכאומרו: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" (א,ח), "וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ־לִי" (ח,לב), וזולתם. או עם הפתיים, שהם הזקנים שהם כנערים להיותם בעורים מכל חכמה, כי אין הפרש בין הנער לפי שניו לנער כפי שכלו.
ורוב אזהרותיו הוא להפרישו מהאישה הזונה אשר אמריה החליקה (ו,כד; ז,ה), ושאל ירדוף חברת הרשעים הכופרים, פן יילכד ברשתם, לחולשתו באמונה להיותו נער ורך.
ולהיות תכלית כל התורה כולה היא יראת ה', וכאומרו (דברים י,יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה", לכן בהקדמת הספר אמר: "יִרְאַת ה'" היא "רֵאשִׁית דָּעַת" (משלי א,ז). ובחתימתו אמר (לא,ל): "אִשָּׁה יִרְאַת־ה' הִיא תִתְהַלָּל".
ואמנם חיבר ספר קֹהלת להנהגת הזמן מימי הבחרות, אשר גובר עליו נפש המרגשת לרדוף אחר העושר
