והכבודות המדומות הכיבודים המדומים. ולכן רוב אזהרותיו הם לההביל העושר והכבוד וכל ענייני עולם השפל. וחתם הספר ביראת אלהים, באומרו (קהלת יב,יג): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא" וגומר, "כִּי־זֶה כׇּל־הָאָדָם".
ואמנם חיבר ספר שיר השירים להנהגת הזמן מימי הזקנה אשר גובר עליו נפש המשכלת, אשר תשוקתה ההדבק אל קונה באמצעות שירות ותושבחות כשירי דוד וזולתם. ולכן כל דברי הספר ההוא לספר דיבוק האומה ישראלית בשכבר עם קונה, ביציאת מצרים ומתן תורה ובארץ ישראל, וכאומרו (שיר השירים א,ב): "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" וגומר, והדיבוק העתיד בימי הגאולה, וכאשר פירשתי באר היטב בפירושי אל הספר ההוא.
והנה לפי אשר קבלו חז"ל, שלמה חיבר שיר השירים בקטנותו. כי להיותו ידידיה, והעומד תמיד בין ברכי דוד אביו לאהבתו אותו, למד מדרכיו אשר היה קם חצות לילה להודות ולהלל לאלהיו הדבק עמו. וכן גם הוא חיבר אז ספר שיר השירים המורה על הדיבוק [ה]אלוהי. ולהיותו אז נער וקטון, ובחיי אביו המלך, לכן לא תיאר אליו מלוכה, וקראו בשמו לבד, וכאומרו (שה"ש א,א): "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה".
וחיבר ספר משלי בבחרותו, אחרי שנתגדל ולמד חכמה ודעת בעניינים הגבוהים והשפלים, ובעת תגבורת כוחותיו ובתחילת מלכותו. ולזה תיאר כל השלמיות, היינו היותו שלמה החכם מכל אדם, ובן דוד בר אוריין ובר אבהן, ומלך אומה שלימה בכללותה שהיא ישראל, וזהו אומרו (א,א):
מֶ֗֝לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃
וחיבר ספר קֹהלת בזקנותו, אחרי שברוב הימים והזמן עברו עליו כמה מהנסיונות בענייני העולם השפל, הן בדעתו והן בטובתו. ולהיות כי הזקן ישוב לימי עלומיו, ולא ישמע בקול שרים ושרות, ובעיניו לא יראה, ולא יטעם עוד, וכל מעכלו יהיה בפיו כעפר מן האדמה, ויתבטלו ממנו כל כוחותיו, וכל אשר טרח בעולמו היה להבל, לכן בזה בספרו ההוא כל ענייני העולם השפל להיותם דברים נפסדים, רק יראת ה' וצדק צדק לרדוף להיות כי יהלוך לפניו צדקהו כשכבוד ה' יאספהו. וכל הנשארים מבעייניו ועושרו ופעולותיו הרה ינוסו אז מפניו, וישאר נקי מהם. ולזה תיאר אליו התארים הנזכרים, רק שקראו "קֹהֶלֶת" להיותו בעת זקנותו שנקה' בו ידיעת כל הדברים. וקראו ""מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם", העיר אשר בחר בה ה'. כי להיותו בעת זקנותו חלוש על ערס דוי, הניח הנהגת המלוכה לשריו הנאמנים, והייתה הנהגתו לבד העיר ההיא הקדושה, מקום דירתו. וזהו אומרו (קֹהלת א,א): "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן־דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם".
והנה רצה לומר בשם משלי הדבר שיש לנגלהו נסתר, כי בזה יבדל המדבר החכם מהשכל, להיותו יכול לדבר עם הדומה אליו בפומבי, באופן שלא ישמעהו הסכל מן האנשים אשר אסור להודיעו הדבר ההוא, להיות כי סוד ה' ליריאיו. ובספר הלז יש משל שהוא רב התועלת, והוא להתרחק מהאישה זונה, שהנמשל אין ערוך למעלתו ולתועלתו, והוא להתרחק מהעבודה זרה והמינות, וכן רבים משלים אחרים דומים לזה.
והנה הפרשה הקטנה הזאת, מהשבעה פסוקים אלה עד "אֱוִילִים בָּזוּ" (א,ז), היא פתיחת הספר, אשר בה הודיענו הסיבה הפועלת ומי חיברו, באומרו: "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִד" וגומר (א,א). והסיבה הצוריית, והוא באיזה מדרגה חיברו שהיא מדרגת הרוח הקודש, וכאומרו (א,ב): "לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה", שהם אמרי החמישים שערי בינו אשר לא יובן שום אחד מהם אם לא ברוח הנבואיי. והסיבה החומרית, והוא אומרו: "לָדַעַת חׇכְמָה" וגומר (א,ב), "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל" וגומר (א,ג), "לָתֵת לִפְתָאיִם עׇרְמָה" וגומר (א,ד), "יִשְׁמַע חָכָם" וגומר (א,ה), "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה" וגומר (א,ו). והסיבה התכליתיית שהוא יראה אלהית, וכאומרו (א,ז): "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת".
לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה׃
(ב) לדעת וגומר – סיפר כי חומר הספר הלז ואשר ידובר בו הוא משלושה עניינים אשר בהם ישלם האיש הישראלי, והם: מעלת החכמה, ותועלת המידות המכונה בשם מוסר, ומעלת התורה אשר השיגה אדון הנביאים באמצעות חמישים שערי בינה שנמסרו לו, וזהו אומרו לבין אמרי בינה. ולהיות כי במעלת התורה יבדלו בני ישראל מהמין האנושי, כי גם להם יש השני מעלות מהחכמה ומוסר, לכן לא חיברה עם השני מעלות ההם, ושמה לבדה, וכאומרו: להבין אמרי בינה. ולא נכנסה תחת גדר לדעת חכמה וגומר שקדם.
צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵשָׁרִֽים׃
(ג) לקחת מוסר וגומר – בא לפרש התועלת הנמשך ממנו במעלת המידות אשר זכר בשם מוסר. והנה מעלת המידות מהאיש הישראלי אשר ימשכו אליו מהשכילו בדרכי קונו לעשות בהם ובמצוַת "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח,ט), הם השלושה אשר הזהיר עליהם הנביא באומרו: "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי" (ירמיהו ט,כג). ולכן ראוי שתחפצו גם אתם בהם. וזהו אומרו לקחת מוסר מההשכל ההוא, שאמר הנביא שהוא לעשות הצדק, והוא עשיית הטוב והנכון בדין וכראוי, ולהציל שעשוק מיד שוסהו. ומשפט, והוא עשיית הנקמה בעושק לרעהו. ומשרים, והוא עשיית החסד לפנים מהשורה.
לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה׃
(ד) לתת לפתאים וגומר – בא לפרש התועלת הנמשך במעלת החכמה. ויען כי האנשים יהיו על אחד מארבעה מינים: אם סכלים לנערותם ולקטנותם, כי לא הספיק להם הזמן ללמד ספר ולשון לימודים; ואם הסכלים לפתייתם לגסות חמרם; ואם החכמים במעלת החכמה; ואם הנבונים במעלת התורה – לכן פירש התועלת בארבעתם באומרו: לתת לפתאים שהם בני דעת וגדולים, אבל לגסות חמרם יתפתו ויאמינו כל דבר לסכלותם ולהעדר החכמה מהם, ערמה שהוא קניין מידיעה הפכית המפתיות. ובמקום היותו פתי ישוב ערום, מבין בכל דבר ובלתי נפתה. ולנער שאין לו דעת אבל הוא כעיר פרא, לתת אליו הדעת להשמר מן המזיק ולהתקרב אל הנאות, אשר בו ישתנה האדם עם הבהמה. ולתת לו נוסף על הדעת המזימה, והיא הבחירה בראותו את הנולד בדברים, ולבחור ברע ממרירות שתיית התרופה מפני התכלית הטוב המושג מהרע ההוא שהוא בריאות הגוף, וכן ההיפך.
וְ֝נָב֗וֹן תַּחְבֻּל֥וֹת יִקְנֶֽה׃
(ה) ולחכם במעלת החכמה לא אמר שם "נתינה" להיותו כבר שלם בה, אבל אמר כי בשומעו הדברים היפים האלה יוסף לקח, שרצה לומר "עצה", וכאומרו (איוב טו,יב): "מַה־יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ". כי לכל אחד מהחכמים אופן אחר מהדיבור, מובדל מדיבור חבירו...
