46
סוף ימי החשמונאים ומנהיגי הדור ו׳) ובעוד אשר החכם גרעץ מחליט שלא ידע יאזעפוס דבר משמעיה ואבטליון ויחליף אותם על הלל ושמאי, בכל זה בנשימה אחת הוכרח גרעץ לפי דבריו לשוב ולאמר "אבל עדין נשאר בזכרונו איזה זכר מידיעה כי שמאי הי׳ תלמידו של אבטליון". והנה לא ידע יאזעפוס דבר משמעיה ואבטליון ובכל זה ידע כל כך משמעיה ואבטליון עד שגם ידע ששמאי שימש לפניהם.
ובכל זה גם בידיעתו זאת ידע עוד הפעם רק מאבטליון וששמאי הי׳ תלמידו ,ולא ידע דבר מחבירו שמעיה, אשר הי' הראש והעיקר עם אבטליון.
ואמנם כי עוד יותר מכל זה שהדברים שם XIVשהוא המקום הראשון אי אפשר שיהיו כי אם על שמאי ולא על שמעיה, והנם מוכיחים על עצמן, ונבאר הדברים.
פרק י.
הנה דברי יאזעפוס בספר XIV, 9, 4אלה הם:
"כאשר בא הורדוס לפני הסנהדרין ובני החיל שומרי ראשו עטרו אותו ויעמדו מזוינים להגן עליו נבהלו מפניו כל אלה אשר הי׳ עליהם להציע דבריהם לפני הסנהדרין ויחשו ולא דברו מאומה, ובכל הבית שררה דומיה. במעמד כזה קם ממקומו הצדיק והישר המורם מעל כל יראת אנשים "שמאי" וידבר דבריו לאמר ״גם השופטים גם המלך הורקנוס וכו׳.״
והמאורע הזה שהי׳ כעשר שנים לפני ימי מלוכת הורדוס מה יוכל להיות דבר יותר טבעי מזה ששמאי הזקן אשר בכל האופנים כבר הי׳ אז במבחר שנותיו ישב אז בין הסנהדרין ויהי אחד מחבירי הסנהדרין אשר ישבו אז כסאות למשפט הורדוס. ודברי יאזעפוס בתארו אותו גם הם יכונו יחד עם כל מה שנודע לנו גם מהגמרא על שמאי הזקן שהי' עשוי לבלי חת, ויהי נשא וגבוה מכל נשיאת פנים ויאחז באמת המשפט.
ואמנם כי הדברים מבארים את עצמם שהכונה רק לשמאי ולא לשמעיה.
כי דברי יאזעפוס ולשונו מורים שידובר רק באחד מחבירי הסנהדרין, ולא על היושב ראש. כי היושב ראש בהסנהדרין על מי הי׳ לו להתרעם הלא על עצמו, כי בתור ראש וראשון, עליו החובה להאיץ בהעדים ולהעיר את גואלי הדם לדבר דבריהם לפני הסנהדרין, ומה הי׳ ענין דבריו להתרעם על חביריו במקום שזה הוא חובתו הוא, ועליו הדבר מוטל.
ולכל הפחות הי׳ עליו הדבר לעשות כן ראשונה, וכל זמן שהוא לא עשה כן הלא חביריו בודאי שלא הי׳ להם לעשות זה, אחרי שהוא היושב ראש. לא כן שמאי, אב בית דין לא הי׳ אז עוד שנעשה זה רק אחרי מה שנעשה הלל לנשיא כמו שהוא במשנה חגיגה ד׳ ט״ז ויבואר לפנינו, וגם לא הי' אז עוד מזקני הסנהדרין והרבה מהם היו זקנים הרבה ממנו.
וחוקרי העמים אשר השתדלו השתדלות גדולה להכחיש דברי המשנה והגמרא כי מורי התורה היו סנהדרי ישראל וכי ראשיהם היו ראשי הסנהדרין הביאו ראיה גדולה לכל דבריהם מהמקום הזה.
