הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן
קעח
ובמשנה שאחר זה:
לא כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי חייב מפני שהוא תנאי בית דין.
כך היו אנשי ירושלים כותבין, אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים, אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.
וכבר הוכיחו בית שמאי במשנה יבמות ד' קט״ז: (פט"ו מ"ג) ראי' והוכחה לדבריהם מתנאי בית דין אלה, ונאמר שם:
בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה, בית הלל אומרים תנשא ולא תטול כתובתה וכו׳ אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וחזרו בית הלל וכו׳.
וכן נחלקו אדמון וחכמי דורו על פרט רחוק הנוגע לתנאי בית דין של "בנן נוקבין וכו׳ יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי וכו'״.
ונאמר במשנה כתובות ד׳ ק״ח: (פי״ג מ״ג):
מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורשין והבנות נזונות, ובנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון.
והנה נחלקו בפרט רחוק הנוגע לתנאי בית דין שבכתובה.
וכל זה אינו נוגע כלל לתקנות שמעון בן שטח אשר הוא לא תקן דבר בכל תנאי בית דין שבכתובה וכל מה שעשה הוא בימיו הי׳ רק לתקן פרט אחד בדין מנה ומאתים, ואיך יזכרו בנוסח הכתובה, וגם הוא הנאמר במשנתינו שם: כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז, ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתך חייב שהוא תנאי בית דין.
ואך זה לבד הוסיף שמעון בן שטח בתקנת כתובה, וזה היתה כבר התקנה היותר אחרונה בכל תקנות כתובה.
אבל ההוספה הזאת אינה יסוד חדש בתקנת כתובה, כי אם תוספת חיזוק לעיקר התקנה שיכתוב גם "כל נכסי דאית לי אחראין לכתובתך".
וגם היושבים בחוץ לארץ כבר נמצא גם אצלם את כתיבת הכתובה בכל פרטי דברי הנשואין, וכבר פשטה אצלם מהימים הראשונים לא לבד עיקר התקנה כי אם גם הוסיפו בה דברים כפי הנדרש למקומם ביחוד, וגם זה כבר הי׳ כן מהימים הראשונים.
ובמס׳ בבא מציעא ד׳ ק״ד נאמר:
הילל הי׳ דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריא (נמצא בתוכם כאלה) היו מקדשין את נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה (קרה שם) באין אחרים וחוטפין אותן מהם ובקשו חכמים לעשות בניהן ממזרים, אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם הביאו לו כתובת אמם ומצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו, ולא עשו בניהם ממזרים.
והנה נאמר על זה בהברייתא "הלל הי׳ דורש לשון הדיוט" שכל שאינו תקון כללי של כל חכמי ישראל נקרא רק "לשון הדיוט".
שהרי זח ודאי שההוספה הזאת בכתובותיהם של אנשי אלכסנדריא נעשתה