356
הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן
שם על פי חכמי המקום, והם תקנו כן לפי הדרוש למקומם ביחוד, והוסיפו זה בכתובותיהם למען הסר מכשול מדרך הרבים.
בכל זה מפני שלא הי' זה מתקנה כוללת של כל חכמי ישראל בכלל, יקרא זה רק "לשון הדיוט".
וכמו שכן הוא גם בכל שאר הדברים שבאו שם במס׳ בבא מציעא:
"ר׳ מאיר הי׳ דורש לשון הדיוט״ דתניא ר׳ מאיר אומר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכו׳ ר׳ יוסי הי׳ דורש "לשון הדיוט״ דתניא ר׳ יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה.
שלשון הדיוט בכל זה היינו מה שהנהיגו במקומות ההם, אבל אין זה מתקנותיהם של בית דין הגדול של כל ישראל.
וראינו במקום הזה שגם תקנת חכמי המקום שם באלכסנדריא, מה שהוסיפו לתקנת המקום לכתוב בכתובותיהם "לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו״ גם זה הי׳ כבר מזמן רב שהרי בימי הלל כבר נשתכח הדבר, עד שלא ידעו ולא שמו אל לב.
ועל כן כאשר קרו שם מחדש מעשים כאלה יצאו עוררין ולעז, והדבר בא לפני חכמי ירושלים.
רק שהלל הזקן נשיא ישראל בחכמתו הנפלאה הבין שדבר שאי אפשר הוא, כי שארית ישראל, וגם אפי׳ הקלים שבהם, יפרצו לנהוג קלות ראש כזאת בדיני עריות, ואיך אפשר שישתרש שם מנהג כזה אשר יקרה כזאת כפעם בפעם, אם לא שיצא הדבר ובא מתחלתו מתוך מנהגי המקום בנשואין.
והבין בחכמתו כי בודאי שמו חכמי המקום לב לדברים כאלה ותקנו מה שתקנו, רק שברבות הימים הכל נשכח. ואחרי שכל תנאי הנשואין הי׳ דרכם לכלול בתוך הכתובה על כן הבין שבודאי ימצא זה ואמר להם "הביאו לי כתובת אמכם".
וכן הדבר כי שם תקנו זה וכתבו שם מפורש "לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו״.
והנה נעשה גם התיקון הזה ככר מימים רבים לפני ימי הלל, עד שבימי הלל כבר נשכח טעם הדבר וענין התקנה.
וכל הדבר מבואר מעצמו שעצם דבר הכתובה וכל תנאי בית דין שבה הוא מהימים היותר ראשונים.
וראינו גם בזה כי תורה אחת ומשפט אחד לכל ישראל, וכל התקנות הכוללות בזמנם פשטו מיד בכל ישראל, אשר כולם חיו על פי התורה והמצוה ולבד יחידים הפורשים מן הצבור או הנלוזים מדרך הטוב, הנה כל הקהל בכללו שמרו משמרת התורה, וכל המצוות ודרכיהן היו יחד עם העם בכל מקום שהם שם.
פרק מ״א.
ובמשנה עדיות פרק א׳ משנה ג׳ נאמר: הלל אומר מלא הין מים שאובין
פוסלין את המקוה אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו, ושמאי אומר תשעה קבין,
וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער