הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן
יאזעפוס XII, 3, 3אשר כל ארץ יהודה נהפכה אז למדבר שממה, אז גם נשכחו המקומות, וגם נשתנו שנוי גמור.
וזה הוא שעשה אז יוסי בן יועזר להעמיד קורות לסמן מקומות רשות היחיד ורשות הרבים וכתבו על הקורות של עץ הסימן ״ודיקרב במיתא מסתאב״ לסימן שמקום זה דינו דין רשות היחיד, ועל ידי זה ידעו שכל שאין שם כזאת הוא רשות הרבים, ועל ידי זה ידעו ״עד כאן רשות הרבים ועד כאן רשות היחיד".
ועל ידי זה עצמו הורה לרבים הלכה למעשה דין רשות הרבים לטומאה, אשר חביריו לא רצו להורות כן ״אמר ר׳ יוחנן הלכה ואין מורין כן, ואתא איהו ואורי ליה אורויי״.
ונשובה ונראה בזה עוד הפעם גם דבר חדש בנוגע לכללי תורה, איך היו ערוכים ושמורים בידם לכל פרטיהם מהימים הראשונים.
הנה כבר נתבאר לנו בפרק ל״א בנוגע לדין ספיקי תורה, שגם התקנה מדרבנן שיש בזה, דהיינו בספק של חשש שלא בספק מעיקרו, להחמיר גם בו ולאסור וגם התולדה היוצאה מזה כמו איסור שבויה לכהן, כל זה הי׳ כבר ערוך ומתוקן מהימים הראשונים וידוע ומפורסם לכל ככל הדברים הפשוטים וידועים למוסכמים מאז אשר היו כבר לפשוטות בפי כל העם.
והצד הזה בספיקי תורה הוא כבר הפרט האחרון מהם ככל אשר נתבאר שם.
ואמנם כי בספיקי תורה יש גם צד שני, היוצא מכלל כל דיני שאר ספיקי תורה והוא בדיני ספק טומאה, שבהם רשות הרבים טהור ודאי ורשות היחיד טמא ודאי, ושניהם יצאו לגמרי מדין כל ספיקי תורה (קה).
אבל מפני שזה עצמו מה הוא רשות הרבים לטומאה, ומה הוא רשות היחיד, זה עצמו כבר צריך הוראת חכם, וכמו שהוא גם במס׳ טהרות פ"ו משנה ז׳ ח׳ ט׳: ״הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך, בסילקי רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה וכו׳ הפרן רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, ודינים רבים כאלה.
ועל כן אף שהלכתא גמירי להיתר, נהגו בה דין הלכה ואין מורין כן להדי׳ וכמו שנהגו כזאת עוד גם בימי ר׳ ינאי וכמו שהוא במס׳ ע״ז ד׳ ל״ז שם כי אתו לקמיה דר׳ ינאי אמר להו הא מיא בשקעתא דבנהרא זילו טבולו.
ומפני זה עצמו יש גם מקומות שלא הותר זה עי׳ בר״ש רפ״ה דטהרות, ויבואר לנו במקומו.
וזה העיד אז יוסי בן יועזר שאפשר להורות גם הלכה למעשה להיתר כשיש צורך בזה, ויסמן אז מפורש את המקומות על ידי קורות של עץ להגביל רשות היחיד מרשות הרבים ולהבדיל בדינם.
ומבואר לנו גם מזה שכל סופי פרטי הדינים בכל זה, וגם סופי סופם של הגבולים הרחוקים מתקנות דרבנן היו כבר מימים הראשונים, ובימי יוסי בן יועזר השתמשו בהם ככל דרכי הדורות האחרונים.
וראוי להעיר כי תחת אשר חוקרי אשכנז ישתדלו להראות כי היתה אז עת של חומרות על חומרות ותורה חדשה של גזירות וחומרות, נראה בזה לפנינו שלשה קולות גדולות כולן להתיר.
הערה (קה): ענין הדברים האלה יבואר לנו במקומו.
