346
הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן
כלי זיין, ולא יוכלו ללכת בדרך, וגם לא יוכלו להשיג מאכלות המותרות להם על פי החק ועל פי מנהגם, כי על כן הנני נותן להם חופש מעבודת הצבא ככל אשר עשו להם כן גם כל ההולכים לפני."
והנה זה הי' בימי הורקנוס החשמונאי, אבל הנה מפורש בדברי הפקודה כי דאלאבעללא לא עשה בזה דבר חדש כי אם קיים בידם את אשר עשו להם גם כל ההולכים לפניו.
ונראים הדברים כי כל פעם בהתחלף הנציב ובבוא מרומא נציב חדש שקדו היהודים לקיים אצלו את זכיותיהם אשר בידם מימי קדם ולבלי יצטרכו לשלוח שלוחים מכל עיר ועיר בערי אזיען עשו זה על ידי נסיך היהודים בכלל, המושל ביהודה, אשר מימי הורקנוס ואילך היו גם הם תחת ממשלת רומא.
אבל זה הננו רואים שכן עשו להם גם הנציבים הראשונים, ודבר שאין צריך לאמר הוא שדבר כזה אי אפשר כי אם כשידעו כל הגוים ההם אשר כל הדברים האלה קבועים ובאים אצל כל בני ישראל היושבים בתוכם, וכי אין כל זה חדשים מקרוב, אשר יעשו כן עתה מטוב חפצם, כי אם שכבר היו אצל בני ישראל מימים רבים לחוקי משפט, ומפורסמים לדבר כל העם מימים מקדם.
וכל זה ידובר במקום הזה לא בארץ ישראל עצמה, כי אם על בני יהודה הפזורים בין העמים, בני יהודה אשר התישבו בין מושבות העמים בכל ערי אזיען.
והדברים האלה אשר יפרוט כי מפניהם לא יוכלו בני ישראל לבוא בצבא הוא כי ביום השבת לא יוכלו לשאת כלי זיין ולא יוכלו ללכת בדרך, וגם לא יוכלו להשיג מאכלות המותרות להם על פי החק, ועל פי מנהגם.
והנה "לא יוכלו ללכת בדרך" הוא רק מפני איסור תחומין, וכידוע הנה תחומין דרבנן.
ומבואר שכן ידעו גם העמים אשר ביניהם ישבו בני ישראל כי הוא חוק לישראל אשר ישמרו אותו מימי קדם ולא יעברו עליו.
ונראים הדברים כי הי׳ לבני ישראל טעם לפרט בנוגע למאכלות אסורות שלא יכלו לשמור בבואם בצבא נם האסורים דבר תורה וגם האסורים מדרבנן, היינו "על פי מנהגם" בלשון הפקודה.
וזה יכול להיות לבלי יהיו מוכחשים, או גם לפרסם דבר השמרם מכל זה לבלי יפגעו בהם בדברים כאלה.
אבל מבואר הדבר כי כבר הי׳ הכל מסודר ובא כן מהימים הראשונים כמו שנתבאר.
וראינו בזה כי לא לבד הם מעצמם ידעו מה הוא דאורייתא ומה הוא מדרבנן, כי אם שגם במסרם דבריהם לפני ראשי הממשלה נזהרו בלשונם לבלי לערבב יחד דאורייתא ודרבנן.
פרק ל"ט.
ובדין טומאת משקים ההלכה דטומאת עצמן דאורייתא ולטמא אחרים דרבנן
(ועי‘ סוגי' דפסחים ט"ז י״ז).
ולשון הרמב"ם באבות הטומאות פרק ז׳ הלכה א:
