340
הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן
מתתיהו ובניו והנאספים אליהם מן החכמים נועצו ביום ההוא להלחם על נפשם ביום השבת.״
וכמושבע ועומד יאמר אחריו החכם ווייס ח״א עמוד 143:
"ומהוראות שעה כאלה יצאו לפעמים תולדות הלכותיות אשר היו לחק ולא יעבור "באופן היותר ברור ראינו זאת״ במה שהי׳ איסור קיים ועומד להלחם בשבת החסידים בתחלת מלחמת החשמונאים מסרו נפשם עליו, ואז התירוהו בהוראת שעה, ולעתים שונים חזרו לנהוג בו איסור, ולאחר זמן הותר לגמרי ותולדות זה ההיתר הי׳ הכלל שהעמידו שפקוח נפש דוחה את השבת והי׳ להלכה קיימת אשר כל הרוחות לא יזיזוה ממקומה" אלה דבריו.
והנה הוא יודע את חלומותיו ממקום הזה באופן היותר ברור, ובכל זה היו נחפזים כל כך לבית מלחמתם עד שלבד ממה שלא ראו ענין הדברים שם, הנה גם ערבבו שני ענינים שאין להם ענין זה לזה כלל.
כי דין זה שמלחמה דוחה את השבת, הוא גם כשאין שם שום סכנה ופקוח נפשות כל עיקר. ולשון הברייתא מזה במס׳ שבת ד׳ י״ט תנו רבנן אין צרין על עירות של עכו״ם פחות משלשה ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין, וכן הי׳ שמאי הזקן אומר עד רדתה אפי׳ בשבת.
ומבואר שידובר בזה כשהדבר תלוי ברצונם של ישראל, ולא ידובר בזה כלל כשעכו״ם צרים על ישראל, שאז הוא דבר שאין צריך לאמר.
ולשון הרמב״ם בה׳ שבת בפ"ב הלכה כ״ה צרין על עיירות העכו"ם שלשה ימים קודם לשבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפי׳ בשבת עד שכובשין אותה ואף על פי שהיא מלחמת הרשות.
אבל כי עוד יותר מכל זה כי גם טעו החוקרים האלה בעיקר הדבר, ולא ראו לא מתי היו הדברים האלה, ולא כל ענין המעשה הזאת.
כי באמת לא הי' שם לא דין פקוח נפשות, ולא דין מלחמה וגם אלו הי׳ זה בחול לא הי׳ שם מקום לא להקהל ולא לעמוד על נפשם, כל הדבר הי' אז עדין רק ככל שעת השמד ממושלי הארץ, אשר לא הי׳ בידם, כי אם או למסור נפשם על קדושת ד׳ או לברוח מהארץ.
כי אמנם המעשה הזאת היתה עוד טרם אשר עלה על דעתם כי יוכלו להתאחד ולעמוד בקשרי מלחמה עם היונים, ובימים ההם נסו רק כבודדים מתחבאים, עד אשר יעבור חמת המציק אשר כונן להשחיתם.
בני יהודה בימים שלפני זה כבר היו מימים רבים תחלה תחת הפרסיים ואחר זה תחת יד היונים, והם עצמם לא הי׳ להם לא צבא לוחמים ולא כלי קרב, וגם לא ידעו דבר מלחמה.
ורק בגמרא באו על זה רמזים מקרא ככל דרכי הברייתות למצוא אסמכתות וליכא מידי דלא רמיזי ולבסוף נאמר שם אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם.
וכל מי שיש לו ידיעה בגמ׳ יודע גם מכל סגנון הדברים שם שאין זה כי אם סמך על הקבלה, ולא שמזה בא העניין.
