הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן
קסז
בעיקרם נועדו לתת להשבת את כל תארו ומראה פניו, ונחקרה לדעת זאת מתי הי׳ הזמן אשר כבר היו קבועים ועומדים.
הנה מקח וממכר בשבת ויום טוב, גם משא ומתן כללי גם מקח וממבר פרטי אסור בשבת ויום טוב מדרבנן, ועלינו לחקור זאת לדעת מתי נאסר זה, ובאיזה זמן היתה התקנה הגדולה הזאת.
הנה בכריתת האמנה הכוללת בימי עזרא ונחמיה, אשר נאמרו שם תקנות רבות אשר תקנו אז וכרתו אמנה עליהם נאמר בנחמיה י׳ א׳:
"ובכל זאת אנחנו כרתים אמנה וכתבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו, ועל החתומים נחמיה וכו׳ ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש (יום טוב).״
ומזה הדבר מבואר שמקח וממכר עצמו מקח וממכר כללי היינו זה שלא יסחרו בני ישראל עצמם בשבת, ולא ישלחו מערבם בשבת, זה הי׳ אסור ועומד ונשמר מכל העם גם קודם זה (צ"ז).
האיסור אשר הוסיפו הם אז בתוך האמנה הי׳ רק זאת:
"ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש".
דהיינו מה שדרוש לצרכי היום, פירות וירקות הנאכלין, או דגים ביום טוב וכדומה.
שאלו הי׳ גם מקח וממכר כללי מותר עד אז, ואלו הי׳ עד אז בין בני ישראל עצמם החנות פתוחה, והחנוני מקיף, השולחני על שולחנו, והשוק הומה מלוקחים ומוכרים.
הרי דבר פשוט הוא שהי׳ להם לאסור זה תחלה, ואיך יאסרו לקנות דבר מה לצרכי אכילת שבת ויום טוב, אם השוק הומה מאדם המוכרים ולוקחים גם מסחור כללי.
אבל כל זה הי׳ אסור מכבר, ובני ישראל עצמם נחו ממשאם ומתנם ביום השבת ויום טוב (צ"ח) ועל כן תקנו אז תקנה הנוגעת כבר לקצה האחרון של איסור מקח וממכר בשבת ויום טוב, והוא שגם:
הערה (צ"ז): ובאמת כי יש לזה גם שורש גדול בתורה במצות עשה של תשבות ועי׳ ברמב״ם הלכות שבת פרק כ״א הלכה א׳ ובהרב המגיד שם. הערה (צ"ח): וראוי להעיר במקום הזה על דברי עמוס ח' ד׳ "שמעו זאת השאפים אביון ולשבית ענוי ארץ לאמר מתי יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר".
ורש״י ז״ל כתב שם ״יעבור החדש תרגום יונתן מתי תתעבר השנה ויבא חדש העיבור ולשון העברה הוא כמו (ירמיה מ״ו) העביר המועד, ולפי שדוחק את הקרבת העומר והשנה נמשכת והישן מתיקר, והשבת ונפתחה בר מתי תבוא השמיטה ותיקר התבואה ונתפח אוצרות בר שלנו", וע״ש גם דברי הרב מלבים ז״ל, והפירוש היותר נראה בפירוש מתי יעבור החדש הוא חדש ניסן חדש הקציר שאז יש להעניים לקט שכחה ופאה או כפשוטו כדברי המבאר שם אשר כבר הובאו בהערה צ״א.
אבל איך שנפרש את הכתוב הזה, עדות הוא לישראל שכל חיי העם בכלל לקח עמדתו רק על פי התורה והמצוה, וככל דרכי התורה המסודרים דברי עמוס הלא הנם כבר על חיי העם כלו בכללו.
ועמוס הנה הי' מקומו בין עשרת שבטי ישראל, ולא בין בני יהודה, וכידוע היו הם היותר נכשלים והיותר מתרשלים בדרכי התורה, ובכל זה הנה הי׳ גם אצלם סדרי החיים רק על יסודי ודרכי התורה.
וכבר הערנו שזה הוא העיקר היותר גדול בכל החקירה הזאת ובכל אשר נחקור נראה לפנינו כי כל המצוות בצביונם היו נהוגים ובאים, ואך על פי זה הלכו חיי העם בכללו.