הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן
קסו
אבל אך לחנם נדחקו בזה רבותינו בעלי התוס׳ וכל הדברים פשוטים, על מקומם, ועל ענינם.
הדבר ידוע כי קריאת התורה בצבור היא מהתקנות הקדומות מאד, ובמס׳ בבא קמא ד׳ פ"ב נאמר כי הן מתקנות משה ועזרא, וזה יבואר לנו במקומו, וענין הדברים, וזה דבר מוסכם כי זמנם קדום מאד.
והברייתא במגילה שם הלא כל דבריה על עצם התקנה שאז תקנו שכל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור (צ״ד) ותשעה באב קורין שלשה, ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה.
ובזמן ההוא, היינו בזמן שבית המקדש הי׳ קיים, הנה הי׳ לראש חדש דין איסור מלאכה מפני הקרבן אשר מהימים היותר ראשונים תקנו על זה ביטול מלאכה לעם למען יהיו פנוים ממלאכתם, למען ישמעון ולמען ילמדו, ויהי טעם התקנה על יום ראש חדש מפני שיש בו קרבן מוסף.
וכל זה הוא תקנות אשר על זה ידובר במס׳ מגילה שם.
אבל במס׳ חגיגה ד׳ י"ח אשר שם ידובר על דין תורה, ועיקר דברי הגמ׳ שם הוא לדון דין חול המועד ושקלא וטרי׳ שיהי׳ אסור מן התורה, ומדין ענינו של יום טוב, ומתוך קדושת היום.
על זה אמרינן שם בפשיטות על "מה לששת ימי בראשית שאין בהם קרבן מוסף תאמר בחולו של מועך שיש בו קרבן מוסף״: "ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה״.
והיינו שהרי ראש חדש הוא יום המותר בעשיית מלאכה מדין תורה.
ואחרי שגם כל דבר התקנה מדרבנן, גם היא אינה מפני קדושת היום של ראש חדש עצמו, כי אם מפני הקרבן שהי׳ קרב אז.
כי על כן אחרי אשר חרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, בטלה התקנה מעצמה, לפי שמתחלתה הי׳ יסודה דבר הקרבן, ולא עצם קדושת ראש חדש (צ״ה).
ועל דבר לימוד העם בכללו באו אז גם בלא זה בהכרח סדרים אחרים.
שבת ד' כ"ד בד״ה או דלמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכח שכתבו ״והא דאמר בפ״ג דמגילה וכו׳ ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראש חדש וחולו של מועד קורין ד׳ היינו מנהג בעלמא שאין רגילין לעשות מלאכה".
הערה (צ״ד): עצם הדין הוא על תענית צבור שהי׳ גם בזמן המקדש, ותשעה באב נרדף בכל מקום יחד עם תענית צבור, כמו שהוא כן בכל מקום.
ותשעה באב עצמו כבר נהגו בו בתחלת ימי גלותם בבבל, וכל זה יבואר לנו במקומו.
הערה (צ״ה): ומזה נבין כי צדקו מאד דברי בעל המאור בפסחים ריש פרק מקום שנהגו שכתב שם ״מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, נראה ממשנתינו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג אלא אסור הוא בכל מקום ופירשו בירושלמי אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב לכך אסרו לעשות מלאכה ומכאן אנו למדין שבזמן הזה שאין קרבן דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים במקום שנהגו לעשות עושין לפי המנהג״. והראב"ד והרמב"ן ז"ל השיגו עליו שהרי כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו גם אם בטל הטעם ולא ידעתי איך לא הרגישו רבותינו והלא ראש חדש יוכיח, שגם הוא נאסר מטעם זה עצמו, והוא מפורש בכתוב אצל דוד שנהגו בו איסור מלאכה, ובכל וה בזמן שאין בית המקדש מפורש בירושלמי שאינו אלא מנהג לנשים במקום שנהגו.
ובהכרח שאין זה ענין לדבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו גם כשבטל הטעם, לפי שבזה לא בטל הטעם כי אם שבטל הדבר עצמו.
