עמוד:ספר דורות הראשונים א'.pdf/314

‫המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה‬

‫קנח‬

‫‬‬ ‫והדבר יוצא מפורש כי לא מסרו לנו תקנות דרבנן בתור דאורייתא, וכי‬ ‫לא עשו דאורייתות על ידי דרשות, ועיקר הכל היתה רק הקבלה, וסוף הבירור‬ ‫מתוך הקבלה.

‫ולשון הרמב"ם בהלכות אבות הטומאה פרק ו' הלכה א׳: ‬ ‫טומאת עבודה זרה מדברי סופרים ויש להן רמז בתורה הסירו את אלהי‬ ‫הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם וארבע אבות הטומאות יש בה ע״ז‬ ‫עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה ויין שנתנסך לה וטומאת כולן מדבריהם.

‫והנה יקרא זה הרמב"ם "ויש להן רמז בתורה" אף שהכתוב הזה הסירו וכו׳‬ ‫הוא לגמרי דברים מפורשים בתורה, אבל מכיון שידענו בקבלה שמדין תורה אין‬ ‫זה חובה, ודין תורת חובה אין בזה כי אם מתקנת חכמים, הנה ממילא אין לנו‬ ‫בתורה בתור חובה כי אם רמז.

‫ואחר זה בהלכה ב' שם יאמר הרמב״ם:

‫ע"ז עצמה מטמאה אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ואינה מטמאה במשא‬ ‫כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו.

‫והנה מפורש במשנה על זה ״שנאמר״‪ ,‬וכן העתיק זה הרמב"ם ז"ל מפני‬ ‫שסמכו הדבר על זה ובא כן במשנה מפורש בדרשא דקרא מפני שכן שנו זה, ‫והמשנה מסרה לנו כל הדברים כמו שהם, וכמו שבאו מתחלתן.

‫ובכל זה מסרו לנו שאין זה דאורייתא כי אם דרבנן.

‫והאם יש מקום לנטות ימין ושמאל שמסרו לנו כל דבר כמו שהוא.

‫וכן נאמר בספר שמות (כ"ב ט"ז) כסף ישקל כמהר הבתולת, ומזה נוכל‬ ‫לאמר כתובה דאורייתא, ורש״י ז״ל בפי׳ החומש כתב כן שם לפני זה ״מהר‬ ‫ימהרנה לו לאשה יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה״.

‫והרמב״ן באמת השיג עליו שם וכתב ״ומה שפי׳ הרב וכו׳ אינו אמת וכו׳‬ ‫ואם יגרשנה אחר הנשואין אין עליו כלום מן התורה שהכתובה מדברי סופרים‬ ‫היא וכו׳״.

‫וכבר כתבו התוס׳ במס׳ סוטה ד׳ כ״ז בד״ה איש איש לרבות אשת חרש‬ ‫וכו׳ נראה דעיקר קרא לא איצטריך אלא לאוסרה וכו׳ אבל משום לפוסלה מכתובתה‬ ‫לא צריך קרא דהא אפי׳ רבן שמעון בן גמליאל דאמר בפרק בתרא דכתובות ד׳‬ ‫ק״י: כתובת אשה דאורייתא לאו ממש דאורייתא אלא אית ליה סמך מדאורייתא‬ ‫כדאמרינן התם בפרק ד׳ י׳ מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה אלא תנא‬ ‫דנקט וכו׳ עכ״ל (ופשוט שהם נקטו לרשב"ג וכן הוא גם לר׳ מאיר).

‫וכידוע הנה דיני כתובה רבו מאד, והנם אחד מהמקצועות, ורבו פאורותיהם, ‫ומה נקל הי׳ להם ליחס זה לדין תורה ואין ספק שהסמך לדין תורה מהכתוב‬ ‫קרוב בזה הרבה יותר מהרבה ריבוים של או לרבות, או וי״ו מוסיף על ענין‬ ‫ראשון, או אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה.

‫אבל הכל תלוי בהקבלה, ואת אשר קבלו שזה דאורייתא מסרו לנו כן, ‫‬‫ואת אשר קבלו שהוא מדרבנן מסרו כן.

‫ואלו לא תקנו כתובה לאשה הי׳ אפשר לבעל דין לדחות שלא רצו לעשות‬ ‫כן, ועל כן אמרו שאין זה מן התורה. ‫‬‬