280
המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
כי בהלכות עדות פי״ג ה״א כתב הרמב״ם ״הקרובים פסולים לעדות מן התורה שנאמר לא יומתו אבות על בנים מפי השמועה למדו שבכלל לאו זה שלא יומתו אבות על פי בנים ובנים על פי אבות והוא הדין לשאר קרובים ממשפחת אב בלבד והם האב עם הבן ועם בן הבן, והאחים מן האב זה עם זה, ובניהם זה עם זה, ואין צריך לאמר הדודים עם בן אחיו, אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך אישות כולן פסולין מדבריהם״.
ויש מן הראשונים ז״ל שחשדו אותו שכתב כן על פי הסברא בלבד, ועל כן כתב עליו הרשב״א בתשובה ״ודע שהאומרים שיש הפרש בין צד האם לצד האב כבר ביארנו טענתם שיצא להם מפני שאותם הקרובים ממדרש חכמים הם וכדאמרינן התם אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימנא וכו׳ ואם אתה אומר כן אף פסולי קרובי האב מדבריהם כו׳ ומה הפרש בין מדרש יומתו יומתו וכו׳“.
ומרן בכסף משנה האריך בתירוצים על דרכי פשרה וכתב "וסובר רבינו שכל מה שאנו דורשים בפירוש הכתוב הוא דאורייתא ומה שנדרש באם אינו ענין מיקרי דברי סופרים, ואם תאמר והלא גם שם מסיים בברייתא אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא וכו׳ אם אינו ענין לחובה וכו׳ ואם כן נאמר דדוקא לחובה וכו׳ וי"ל וכו׳.
ובחושן המשפט סי׳ ל״ג סעי׳ ב׳ כתב הרמ״א "ויש אומרים דקרובי האם נמי אינם פסולים אלא מדרבנן״.
והש״ך חלק עליו וכתב ״משמע מדברי הר״ב דהיש אומרים אלו מקילין וסבירא להו דאינן פסולין אלא מדרבנן ונפקא מינה גם כן לענין עדי קדושין ולפענ״ד זה אינו "דהא על כרחך טעמו של הרמב״ם כמו שכתב בכסף משנה" פי״ג מה׳ עדות דסבירא ליה שכל מה שאנו דורשים מהי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן הוא מדבריהם וכו׳ ע״ש וכו׳ וכן מוכח בודאי דעת הרמב״ם דאם לא כן אין טעם לדבריו למה יהא קרובי האם רק מדבריהם וכו' ואם כן פשיטא דאין כוונת הרמב״ם כאן בקרובי האם לומר דכיון שהוציאו באחד מי״ג מדות לא יהא בהן דין תורה וכו׳ והר״ב וע״ש שהביאו דעת היש אומרים לא כיוונו יפה״.
אבל כל זה כתבו מפני שבכל מקום חשדו להרמב״ם שבא ובדא שיטות חדשות(ע) מסברת עצמו, ואין הדבר כן, כל דברי הרמב״ם בכל מקום אינם כי אם מתוך שיטת סוגית הגמ׳ אשר לא זז מזה ימין ושמאל, ואך משם חקר דבר ההלכה והקבלה.
ויסוד דברי הרמב"ם בכל הדברים האלה אינם כי אם זה שכתב בספר המצות בשרש השני:
הערה (ע): גם בנוגע להי״ג מדות חשדו להרמב״ם בדבר שלא עלה על דעתו, ונגד דבריו המפורשים במקומות אין מספר, ודברי הרמב״ם ברורים, שהעיקר בכל זה הוא רק העולה מתוך סוגית הגמ׳ אם זה דאורייתא או דרבנן, ואך על זה לבד סמך הרמב״ם בכל מקום, ואך לחנם השיגו עליו, וגם משיגיו עצמם ילכו בדרך זה בכל הש״ס, וכן הוא גם שיטת התוס׳ ושיטת כל הראשונים וככל אשר יבואר לנו במקומו, ואך לחנם האריכו בזה האחרונים כי דבריו פשוטים וברורים עד שבאמת אין כאן מחלוקת כלל בעיקר הדבר בינו לבין יריביו וגם החולקים עליו הלכו בדרך זו במקומות לאין מספר ושם יבואר לנו כל זה.
