256
המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
הספיק לגומרה, חררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו מלא אגרוף, חשב עליו לתשמיש שיעורו בפותח טפח, למאור שיעורו מלא מקדח.
הסריגות והרפפות מצטרפות כמלא מקדח, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים עד שיהא במקום אחד מלא מקדח.
להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה. רבי שמעון אומר להביא הטומאה אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח.
והנה לנו גם במקום הזה בכל יסודי דברינו, שאחרי דברי יסוד המשנה, ועל מה שנאמר שם:
"למאור שיעורו מלא מקדח.״
מתוך היסוד הזה הקיים ועומד, וקבוע לפניהם, נחלקו בית שמאי ובית הלל איך הדין בזה בסריגות ורפפות, דהיינו חלון שנעשה בו מעשה סבכה מסורגת כמו שעושין בבתי אוצר ובתי הקיץ.
ומחלקותם הוא רק זאת איך יש לחשוב שם את השיעור של "מלא מקדח" האמור במשנתינו. שבית שמאי סוברים שגם אם הנם קטנים ביותר הן "מצטרפות כמלא מקדח" ובית הלל סוברים שצריך שיהי׳ השיעור האמור במשנתינו במקום אחד "עד שיהא במקום אחד מלא מקדח".
והנה כל זה הוא פשוט ומבואר מעצמו כי דבריהם יסבו רק על יסוד המשנה.
אבל אחר זה בדברי ר' שמעון שם באו לנו פירושים שונים, וגם נוסחאות שונות, מה שהגיהו ושנו הנוסחא, ונאמרו שם דברים שסתירתם בצדם.
והנה הנוסחא שלפנינו ברורה. "להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה ר' שמעון אומר להביא את הטומאה, אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח."
ורבי סתם דברי חבירי ר' שמעון סתם, לפי שהכריעו כן, ודברי ר' שמעון ביחוד (עי' לפנינו פכ"ב). וכל זה פשוט בדברי משנתינו.
אבל הרע"ב מצא לפניו גירסא משובשת בדברי ר׳ שמעון אשר בא שם "ר׳ שמעון אומר להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה בפותח טפח" ועל פי הגירסא המשובשת הזאת פי׳ זה וכתב: "ור׳ שמעון פליג וסבר בין להביא בין להוציא כולן שיעורן בפותח טפח ולית ליה לר׳ שמעון שיעור של מלא מקדח ומלא אגרוף כלל."
והתוס׳ יום טוב כתב שם על זה:
"לשון הר"ב ור׳ שמעון פליג וכו׳ וכן כתב הר"ש ונראה ודאי דלא גרסי "אבל להוציא" אלא הכי גרסי ולהוציא וכו׳ ואף על פי שכתב הר"ש דעוד יש לפרש דהכי קאמר להביא את הטומאה ודאי נאמרו כל השיעורים אבל להוציא את הטומאה כולן בפותח טפח וניחא האי פירושא אי קאי וכו׳ לא תידוק מינה דהגירסא אבל להוציא וכו׳ דכי נמי גריס ולהוציא שפיר מצי לפרושי דהכי קאמר אבל להוציא וכו׳ ומכל מקום אין למחוק גירסת הספר דלפירוש השני גירסא נכונה היא וכן היא גירסת הרמב״ם" אלה דבריו.
