248
המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
דברי ר׳ יהושע על המשניות ההם שתמה עליהם, הוא או מפני שיש בהם חומרא גדולה, או להיפך קולא יתירה.
וכמו בההיא דהכדומין האשקלונים דהחמירו בהם חומרא גדולה, וכלשונו של הר״ב ״דבר חדש חידשו סופרים, ראוין היו להיות טהורים דפשוטי כלי עץ נינהו ומשום שן אחת של מתכת לא נחתא לה טומאה״.
או להיפך בההיא דהאשה ועריבה שנראה כקולא גדולה יותי מדי לכנוס בפרצה דחוקה, ואף שהאשה טמאה, להתיר לה בכל זה להיות קוצה לה חלה ומפרשתה ומנחתה וכו׳ ומקפת וקוראה לה שם.
שאף שכן הדבר שהשלישי טהור לחולין, אבל הלא החלה תרומה היא ובתרומה שלישי פסול, והתורה גם הזהירה על שמירתה בטהרה, ואיך נתיר זה, והרי קרוב הדבר שתטמא גם את החלה.
ובפרט שלשון המשנה הוא שמותר לעשות כן גם לכתחלה וכמו שכתב שם גם הגר״א ז״ל "לשה את העיסה קמ״ל דאף לכתחלה מותרת ללוש ולא חיישינן שמא תיגע בחלה אהר שתקרא לה שם״.
וכזה הוא בדין העריבה, וגם בדין לגין יש שם חששות הרבה.
וכן הדבר גם בחלול מעשר על פירות עם הארץ ומעותיו(נ״ב) וכן בגט אשה שקולא גדולה היא להקל שדי אצל היוצא בקולר אם רק אמר כתבו גטי לאשתי, ואף שלא אמר תנו לה כותבין ונותנין.
ובפרט שדברי ר׳ יהושע הלא הולכים על החזרו לאמר וכמו שיבואר, וזה הלא בודאי קולא גדולה.
ועל כל זה יאמר ר׳ יהושע ״דבר חדש חידשו סופרים״ לאמר הבו דלא לוסיף עלה, שאך לזה גם נקבעו דברי ר׳ יהושע במשנה. אבל מה ענין כל זה להמשנה בריש הפרק ״אוכל מעשר שהוכשר במשקה ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה מפני שהוא שלישי, והשלישי טהור לחולין". ואיזה דבר חדש חידשו סופרים בזה שאפשר לתמוה בו, והרי אין כאן עצה אחרת, וכל דין המשנה הוא רק זאת לאמר דמעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דין חולין יש לו על כן יפריש בטהרה, ותשאר התרומה טהורה. וראוי להעיר בנוגע לדברי ר׳ שמעון שזורי על המשנה.
הנה אחרי שנתבאר שדברי ר׳ יהושע הולכים על כל המשניות האלה ממשנה ב׳ ואילך, דבר פשוט הוא שאצל גט ילכו דברי ר׳ יהושע על מה שחזרו לאמר אף המפרש והיוצא בשיירא(נ״ג). שהרי אי אפשר לאמר שדברי ר׳ יהושע ילכו על ״בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו״ שאם כן יהיו דברי ר׳ יהושע שגם זה קולא גדולה והבו דלא לוסיף עלה, ועל זה באו במשנה, ואיך עוד הוסיפו אחרי ר׳ יהושע להקל עוד יותר ״חזרו לאמר אף המפרש והיוצא בשיירא״.
הערה (נ״ב): והר"ש ז״ל פי׳ שם שהכונה לדמאי, ודבריו ז"ל נפלאו מאד ויבואר בהוספות. הערה (נ״ג): והחזרו לאמר אינם חולקין, כי אם שברבות הימים הי׳ הצורך הזה גם במפרש ויוצא בשיירא, שנתרבו גם כאלה אז, והוסיפו שגם בזה הדין כן.