המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
קיג
ועוד נשוב לכל הדברים האלה ויבורר לנו כל הדבר הגדול הזה גם בנוגע
לראשי הדורות בימי התקופה האמצעית, אשר גם הם כולם דבר אין להם כבר
גם בהתקנות הכוללות מדרבנן ודברי כולם במקום שידובר מזה הנה יסבו עליהם
כעל כל דברים פשוטים וידועים לכל אשר כבר פשטו בכל ישראל לתקנות
קבועות וידועות שהם אסורים מדרבנן.
ואף שנתפרסמו בשעתן רק לשם תקנות מדרבנן (ויבואר זה עוד) וכל העם ידעו שאין זה דין תורה, כי אם סייג לתורה, ומשמרת למשמרתה, בכל זה נשמרו מכל העם ונעשו בכל חיבת הקדש, בהיותם נעשים ונתקנו מראשי חכמי התורה, בכח התורה.
פרק י"ז.
וראוי לנו במקום הזה להעיר גם על דבר כולל וענין המלמד על עצמו,
ועל הכלל כלו.
הדבר ידוע כי מראשית הימים מימי משה עד ימי סוף המשנה בימי רבי, נתחלפו אצל בני ישראל שלשה מדות שונות.
מדה של תורה (מדה מדברית) ומדה ירושלמית ומדה צפורית היא האחרונה שבכולן.
ובמס' עירובין ד' פ"ג נאמר: תנו רבנן סאה ירושלמית יתירה על מדברית שתות, ושל צפורית יתירה על ירושלמית שתות נמצאת של צפורית יתירה על מדברית שליש.
והזמן אשר נשתנה אז המדה המדברית לירושלמית לא נודע בבירור.
אבל זה ודאי שהי' זה כבר עוד לפני ימי הלל ושמאי והם ידברו דבריהם סתם כבר על פי המדה הירושלמית, כמו שנראה זה מדברי המשנה במס׳ עדיות פ"א משנה ב' שנאמר שם:
שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבים בחלה, ומשהגדילו המדות (מן ירושלמיות לצפוריות) אמרו חמשת רבעים חייבין, ר' יוסי אומר חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין.
ומשהגדילו המדות האמור במשנה על דברי שמאי והלל וחכמי דורם, היינו כבר במדה האחרונה מירושלמיות על מדת צפורי, שהיא המדה האחרונה, והוא באמת השיעור האחרון מחלה חמשת רבעים קמח. וכלשונו של הרע"ב שם "משהגדילו המדות זו היא מדה צפורית שהוסיפו שתות על של ירושלמית נמצאו השש לוגין (קב ומחצה שבדברי חכמים) חמש שהן חמשת רבעי קב שהקב ד׳ לוגין".
ולפני מה שהגדילו המדות, דהיינו דברי שמאי והלל וחכמי דורם, ילכו על פי המדה הירושלמית.
ומזה הננו יכולים להבין ששמאי והלל בימיהם כבר דברו דבריהם סתם על פי אותה המדה שהלכה אז דהיינו מדה ירושלמית.
ואלו היו גם יתר דברי המשנה מימי שמאי והלל או מזמן שלפניהם בהזמן שהשתמשו כבר בהמדה הירושמית בודאי שגם שם היינו מוצאים כן שהדברים
