המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
עו ודברים פשוטים בולטים כאלה לא ראה, ולא שם לב לאשר בין עיניו, ויאמר על זה:
"וכל מעיין במשנה יודע שאין דרך המשנה כלל להביא מקראות שלמות ולפרשן."
ולא ראה שאין כאן מקראות שלמות ופירושן כי אם סידור המשנה, אשר במקום שהוא עצם המעשה עצמה דברו בלשון המקרא.
והרי הדבר להיפך שאלו שנתה שם המשנה מלשון המקרא, הי' עלינו לחקור זאת למצוא טעם על הדבר מדוע עזבה את לשון הכתוב.
עכשיו כשהדבר על מכונו וכמו שראוי להיות, הנה יאמר לנו הרב פראנקעל שמצא בזה תמהון גדול.
וכל זה גרם להם שחשבו למותר לעיין בדבר, ולראות שיהי' לדבריהם איזה ענין, ויסתפקו בגבובי דברים מבלי לדעת פשטן של דברים, וענינם מה הוא.
פרק ד.
ונבוא אל השניה, בראיתו על זה ממס׳ סוטה ריש פרק משוח מלחמה, והנה יאמר:
"וכן מצינו עוד פי׳ הפרשה והוא שנוי סוטה פ"ח מ"א מ״ב ודבר אל העם בלשון הקדש ואמר אליהם וכו׳ על אויביכם ולא על אחיכם, ודברו השוטרים וכו׳״ אלה דבריו. והדברים האלה יעברו כל חק. הן הדבר ידוע כי כל ענין הכתובים שם, וכל ענין המצוה הזאת, כל דבר הפרשה וכל מה שצותה התורה בזה הוא רק זאת שיאמר הכהן ויגיד לפני העם את הכתובים בלשונם. ומה זה הי׳ יכול להיות במשנה על זה אם לא לשון הכתובים עצמם, בהוספת השייך לזה מה שעליו להגיד.
והרי אך זה לבד הוא מצות התורה. ואין ספק כי מפני שרוב אנשי המלחמה היו אנשים פשוטים, והקריאה באזני העם היתה צריכה להיות דוקא בלשון הקדש, והי׳ בזה גם דינים ופרטים רבים מי חוזר ומי הולך למלחמה, וכל זה הי׳ צריך שיבין כל איש שם בעת הקריאה, בודאי שהי׳ על זה נוסח מתוקן לכל פרטיו, למען ישמע העם וידע ויבין דרכו.
וזה הוא שבא שם במשנתינו לפנינו:
"משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקדש הי׳ מדבר שנאמר (דברים כ׳) והי׳ כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן זה כהן משוח מלחמה ודבר אל העם בלשון הקדש.״ ואחר זה בא במשנה הנוסח המתוקן לזה אשר הי׳ נקרא בפני כל אנשי המלחמה למען ישמעו ולמען ילמדו וידעו. "ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו