המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
עג
והן דברי עקביא בן מהללאל בן דורם של הלל ושמאי אשר אמר לבנו על הארבעה דברים אשר נחלק עם חכמי דורו בנוגע לגדר דברי המשנה (כאשר יבואר) וכמו שהוא במשנה עדיות פ"ה מ״ז.
״בשעת מיתתו אמר לבנו, בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו ולמה לא חזרת בך, אמר לו אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין, מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין.״
וזה בא בהכרח גם בבבל אשר שם הי' חסר לגמרי סנהדרי גדולה כוללת, ובארץ ישראל, על ידי המבוכות הרבות והנוראות, ואשר ראשי חכמי התורה גם נרדפו על צוארם ופעמים רבות הוכרחו או להתחבא ולהסתתר, או לצאת בגולה ולברוח מהארץ.
והדבר הגדול הזה אשר נתעוררו אז כל חכמי הדור על ידי הלל הבבלי מאז בא אל ארץ ישראל, זה הוא ענין דברי ריש לקיש במס׳ סוכה ד׳ כ׳ ״חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה".
"וכל מי שיתבונן בהמשנה שלפנינו, וכל מי שיש לו ידיעה ברורה בה, יראה ויכיר כי דברי כל התנאים כולם, גם דברי הראשונים שבהם כהלל ושמאי, וגם דברי הקודמים להם שבא שם ונזכר מהם, כולם יחד דבר אין מהם ביסודי המשנה, וביסודי ההלכות.
ודברי כולם אשר נסדרו לפנינו מראש המשנה עד סופה, הנם רק או בפי׳ הדברים אשר "ביסוד המשנה" או בגדר דבריה עד היכן הם מגיעים, או בנוגע למקרה הבא ומתחדש לחקור ולדעת איך הדין בו על פי יסודי המשנה הקבועים וידועים.
ועל כן גם יבדלו מיסוד המשנה בזה עצמו, כי ביסוד המשנה אין שם לא דרשה ולא ראיה, ולא לימוד, לפי ששם נסדר לפנינו רק דברים שהנם קבלה פשוטה, מה שאין כן בדברי כל התנאים אשר נסדרו על זה.
ומשך זמן התקופה הזאת הוא ערך מאה ושמונים שנה, תחלתה ימי הלל ושמאי, וסופה בדור ר׳ מאיר ור׳ יהודה וכל חבריהם (עי' ח״ב עמוד .(79—76
ואין ספק שאלו היו השנים כתיקונם הי׳ מעשיהם נגמר במשך זמן קצר יותר.
אבל פעולתם הגדולה הזאת, אשר נתנו כולם נפשם עליה נפלה בימי האסונות היותר גדולות אשר באו על האומה בארץ ישראל.
רק כי עודדם פתגמו הכולל של הלל ואם לא עכשיו אימתי, והמאורעות הנוראים ההם עצמם הראו להם להבין עוד יותר את כל עומק הדברים הקצרים האלה, ובהיות תורת ד׳ מעוזם התגברו על כל התלאות הנוראות, ויגמרו את כל מלאכתם הגדולה, והנה היא לפנינו.
וכל הדברים האלה על דבר המשנה בהיותם כולם חדשים מאד עלינו לבארם ולבלי להשאיר בהם כל ספק.