הלל הבבלי ובבל בכלל
סח ובבבלי חולין ד׳ צ״ה "אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור וכו' והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב הוה יתיב אמברא דאישתטית חזיא לההוא גברא דהוה קא מחוור רישא נפל מיניה אזל אייתי סילתא שדא אסיק תרין אמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו ניהליה וכו' וכי מכללא מאי פרוותא דעכו"ם הואי תדע דקאמר להו דאיסורא שכיחי טפי, אלא רב היכי אכל בשרא בשעתיה דלא עלים עיניה מיניה ואיבעית אימא בציירא וחתומא וכו'."
והדברים מתמיהים שזה עתה אמרינן "ואי מכללא מאי פרוותא דעכו"ם הואי" דהיינו שלא אסר זה כי אם שם בפרוותא דעכו"ם, ואיזה מקום יש לשאול אחר זה "אלא רב היכי אכל בשרא". אבל הנה הדבר מתבאר מעצמו לפי כל הנאמר, כי כן הדבר "דפרוותא דעכו"ם הואי״ אין זה המקום ההוא ביחוד לבד, כי אם מקומו של רב בכלל שכן היו שם כל המקומות מסביב, כל המקומות אשר הי׳ שם מצודתו של רב, דהיינו בבל וכל פרוודהא, ועל כן שאלינן על זה בפשיטות "ורב היכי אכל בשרא". וה[[ירושלמי מבאר זה עוד יותר "חמתון מקילין וחמר עליהן".
וזה הוא גם ענין דברי הבבלי בלשונו של רב "אמר רב עבדי נמי הכי".
והיינו שרב ראה שהוא רוצה להקל כל כך ולקחת גם את השניה, אף שזה חמור הרבה יותר מן עיקר חומרת בשר שנתעלם מן העין שכתב רש״י ז"ל "ואפי׳ הי׳ מונח על שולחנו", והי׳ שם פרוותא דעכו״ם, וזה אינו שואל כלל ורוצה לקחת לו לשם היתר ועל כן אסר להם כל בשר שנתעלם מן העין, וכלשון הירושלמי ״חמתון מקילין ואסר עליהן״.
ורבינו הגדול רש"י ז״ל נדחק מאד בלשון הגמ׳ וכתב "עבדי נמי הכי וכי דרך הוא כן שהמאבד חפץ אחד מוצא שנים כלומר אחרים הוו התם נמי ברישא".
אבל לשון הגמ׳ ״עבדי נמי הכי״ אינו במשמע כלל למה שהוסיף שם רבינו "וכי דרך הוא וכו׳״. ויותר מזה, האם צריך לזה הוכחות כי היו שם גם אחרים ברישא, הרי זה ודאי שהוא אבד רק אחת, והנה הוציא שנים.
והפי׳ פשוט הוא כדברי הירושלמי "חמתון מקילין וחמר עליהן" וזה עצמו הוא גם לשון הבבלי "אמר רב עבדי נמי הכי״ ועל כן אסר להם כל בשר שנתעלם מן העין אפי׳ מונח על שולחנו(ס״ג).
והן דברי הגמ׳ אשר מיד אחרי מעשה זו פריכינן "אלא רב היכי אכל בשרא".
וזה הוא גם זאת את אשר נראה בגמ׳ שאמרו "והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב הוה יתיב וכו׳". ולא אמרו בפשיטות ממה שאמר רב על המשנה בשקלים נמצא בגבולין איברים נבילות חתיכות מותרות וכו׳ רב אמר מותרות משום נבילה (דלא מטמאי
הערה (ס״ג): ודברי הגמרא ״והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר" הוא כבכל מקום לאמר שאין זה שמעתתא פשוטה ומימרא סתמית שאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור כמו שבא הלשון על זה בריש הסוגיא ״אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור" כי אם שרב לא אמר זה בפירוש לשמעתא וכלל, ודברי רב אלה מכללא למדו ממה שהורה להם שם כן, וזה הוא רק מכללא לפי שיכול להיות שרק שם היו טעמים לזה, וכמו שדחינן באמת ואמרין ״ואי מכללא מאי פרוותא דעכו״ם הואי" והדברים פשוטים.
ובמס' בבא מציעא ד׳ כ״ד: אין ספק כלל שהגירסא הגכונה היא אתא לקמיה דרב ולא לקמיה דאביי וכמו שכתבו שם גם התוס'.
