סנדלי עץ על רגליו היחפות, אשר יתראו מבעד שרוך הנעל, כמו נחצבו משיש שחרחר שזפתו השמש, ומטפחת בד כמעטה בני הקדם יצנוף על ראשו, והיא נופלת בקמטים ארוכים על כתפיו הרחבות ויורדת עד המתנים. ומתחת המטפחת אל מול פניו יתנשא מצחו כסלע איתן, התלול על פני שתי נקרות הצור, ששם שתי עינים כשני נשרים יקננו...
IV.
וחזות פני הזקן... אל אלהים משגבי! עודני זוכר היום, כי לפני שמונה שנים, בימי מלחמת הקדם, נקרה נקריתי פעמים רבות לעבור ברגל בין רוכסי הרי הבלקנים – עוד אזכור היום, כי בנשף בערב יום אחד מימי האביב הלכתי למסעי בין הבלקנים ואתע עם בני לויתי אל מקום שמם ובודד מאנוש. שם, בין רוכסי הרים גבנונים וסלעי מגור תלולים בלי סדרים, התנשא אל מפלשי עבים סלע איתן אחד, אשר דמות כמראה אדם לו. נוראה ואיומה תמונת הענק הזה לאור הירח! המשל ופחד ילינו על עוז מצחו, שתי נקרות הצור כשתי עינים יפיקו גאון וזועה גם יחד, אבל מנוחת שלוה והשקט שפוכה על כל יצורי פניו כמנוחת פני הספינקסים, אשר על מצבות מצרים העתיקה... יהמו ירעשו הרוחות מארבע כנפות הארץ מסביב לראש הענק הזה, יקשרו עליו עננים ובשצף קצף ימטירו עליו שלג ומטרות עוז – אך כמשחק המה לו כלם יחד, ורק שריטות דקות בקמטי זוקן ישרטו במפלי עור פניו הקשים כחלמיש.
מסורת קדמוניה בפי יושבי המקום מספרת, כי בבוא השולטן מוראד לפני חמש מאות שנים לכבוש את ארץ בולגריה, עמד לשטן לו על הגבעה הנשאה הזאת גבור אדיר אחד בראש חילו. אלפים נפלו מצדו, ורבבות מימינו, אבל הוא מאן להכנע וממרום מצבו ירה חצים ומות על ראש אויביו. וירא מוראד, כי לא יכול לו, ויקללהו בשם מחמד נביא המשלמנים, ופתאום יבשו ידיו, ומפלי בשרו קפאו כאבן, ויהי הגבור לנציב שיש. – אבל עוד יבוא יום, תוסיף המסורת לאמר: אבל עוד יבוא יום, ורוח מצפון תביא לפחת רוח חיים באף הענק הזה – אז יפול הקסם מראש הגבור, דמי אדם יחלו לפכות בעורקיו, ובקול עוז יקרא "נקם ושלם!" ורבים מגבוריו ישני עפר יקיצו מקבריהם, אשר במערות הכפים
