ובנקקי הסלעים, וכעבדים נאמנים יעטרוהו מסביב, ואז שנת גאולים תבוא לבולגריה... למן הלילה ההוא לא הוספתי לראות עוד את נציב השיש... אבל מדי הביטי בפני הזקן, אשר לנגדי – והנה קמה התמונה ההיא גם נצבה לפני בכל הדרת גאונה הנורא...
מנוחת שלום והשקט שפוכה על פני הזקן, הנראים כחלמיש צור מלא חריצים עמוקים, אשר שרט בו הרוח בחרון אפו שרטת – אות הוא, כי לא פעם ולא שתים היה גם הוא משחק לסופה וסערה, לשלג ומטרות עוז... אבל מי שם פניו כחלמיש? האמנם קפאו שרידי בשרו ויהיו לאבן? או אולי גם רוח חיים אין בו? אבל הנני רואה לאור הירח את תנועות חזהו, בשאפו רוח, ולדממת הליל אדמה לשמוע גם את דפיקת לבו כחלום פעם בכח עלומים – הזה הוא צלם דמות אליהו הנביא?
V.
אספתי שארית כחי וברגלים רועדות באתי החדרה ואתיצב ממולו ובמלוא עיני הבטתי אל פניו, אבל הוא לא נע ולא זע. נדמה נדמה לי, כי כבר ראיתי את האיש הזה, כי היו פניו לא מוזרים לי. אבל איפה ראיתיו, ומתי? אם על אחד מימי השוק בברדיטשוב או באחת הישיבות, אשר בליטא המדינה? זאת לא ידעתי; אבל ככל אשר הוספתי להביט בפניו, כן הוספתי להרגיש בנפשי, כי נמשך אני אליו בעבותות קסם נפלא מאד, ולולי שני הנשרים, אשר הביטו אלי בגאון מנקרות הצור, כי עתה כבר נפלתי על צוארו לחבקהו בזרועותי... רגעים אחדים או יובלות בשנים עמדתי כה לפניו – לא יכולתי לתת דין וחשבון לנפשי. אבל פתאום נערתי מתרדמת הקסם – ואוסיף להתפלא!
הזקן הושיט את ימינו אל השולחן ויקח את הכוס בידו בקול רם וברגש אמונים מקרב ולב עמוק קדש על היין בברכה "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". – הבטתי אל עיניו, והנה הנשרים עפו, ובקניהם שתי יונים יפות ונעימות כהאהבה בתענוגיה יושבות על מלאת, ומביטות עלי בחמלה ורחמים...
לא יכולתי להתאפק ובכפים פרושות נגשתי אליו ואומר: הלא אליהו הנביא אתה, אדוני?
שני הנשרים מארובותיהם הביטו אלי עוד הפעם בהדר גאונם, ואנכי נשארתי בידים פרושות על עמדי.
