תשמענה אזני. אין זאת כי אם שמר בני מוצא שפתיו ויקם לראות את אליהו הנביא, בבואו לשתות את כוסו – הוי, נער שובב ומאמין לכל דבר! אבל מה יעשה הילד שמה בחשכת ליל? אקום נא ואלך להשיבו אל מנוחתו.
בחפזון קמתי והתעטפתי באדרת הליל, ואלך אט אל חדר הילדים. לאור הירח ראיתי את הנער הוזה שוכב על משכבו, ושחוק נעים מרחף על שפתיו כיד החלום הטובה עליו. אלהים יחנך, בני, אמרתי אליו בלבי, בהביטי אל פניו המלאים לח ותום נעורים. תן שנה לעיניך, כל עוד לא הפריעו רעיונות והרהורים רעים את מנוחת נפשך; קוה והאמין, כל עוד לא הרגיז הזמן את תקות נפשך ואמונת לבך – קוה והאמין, ושנתך תערב עליך!
קול צעדים קלים וקול שמלה נסחבת על הרצפה נשמע עוד הפעם בבית. מה זאת? קראתי בלב נפעם מפחד בלילה: השודדי ליל באו אל ביתי, אם צחוק יצחק בי רוח דמיוני ואזני תשמענה תהפוכות?
יצאתי המסדרונה ואלך בלט אל הפתח, אשר בפרוזדור הבית, ולשמחת לבבי נוכחתי, כי הדלת סגורה על מסגר ובריח – אין כל רע. כנטל אבן נפל מלבי, שאפתי רוח גם צחקתי בקרבי על הפחד השוא, אשר פחדתי, ואשוב ללכת אל משכבי... ופתאום והנה קול נשמת אדם, בשאפו רוח, תשמענה אזני מחדר האוכלים. מה זאת? האומנם באמת ובתמים יבוא אליהו בלילי שמורים אל בתי בני ישראל? עצמותי רחפו מפחד וזיעה קרה כסתה את כל יצורי גוי... הרגשתי בנפשי, כי עוד מעט וימעדו קרסולי, ואנכי נופל מתעלף ארצה... חפצתי לקרוא את בני ביתי לעזרה ואכה בחזקה על הכפתור של פעמון העלקטרון, אשר על יד מזוזת הפתח, אבל לשוא! אין קול ואין צלצול... כמו קפא זרם העלקטרון בחוטי המכונה, כאשר קפא הדם הנוזל בעורקי. התנצחתי לאסוף שארית כחי ואפתח בלט את דלת חדר האוכלים, והנה... אל אלהים חילי!
אור הלבנה במלוא נגהה, אשר הבקיע בעד החלון, האיר לנגד עיני תמונה מוזרה ונפלאה מאד. זקן עתיק-יומין גבה קומה, מוצק וחסוֹן כאלון, עומד על יד השלחן נשען על משענהו. פאות ראשו, הלבנות כשלג, ארוכות ומפוזרות הנה והנה, כמו לא שכך עוד הרוח, אשר נשב במו בתגרת ידו; זקנו הארוך והלבן כצמר צחר יורד על פי מדותיו הרחבות והבּלות מרוב ימים
