II.
חסל סדור פסח כהלכתו: ארבע הכוסות, אשר שתינו כדת, פעלו את פעולתן על כל המסובים וביחוד על ראש בני הרך, אשר לא נסה בכמו אלה בכל ימות השנה, עד כי החל להתנמנם על יד השלחן.
– לך ושכב בני על מטתך, כי כבר בא מועד.
– אחלי, אבי, הרשני נא לשבת פה בחדר האוכלים כל הלילה, למען אראה עין בעין את היהודי הנצחי, בבואו לשתות את כוסו – כי כן הגידה לי פאולינא... לא, לא פאולינא... כן הגידה לי שרה.
ראיתי מעשה ונזכרתי כי בהיותי עוד נער רך כבני זה, כלתה נפשי גם אני לראות את האורח הנכבד אליהו הנביא, המתגנב כשודד ליל לשתות בסתר את הכוס, אשר ימזגו לו בעין יפה ובנפש חפצה. אבל חבלי השנה, אשר הפילו ארבע הכוסות תמיד על עיני, עמדו כל פעם ופעם לשטן לי – כי נרדמתי וישנתי עד אור הבוקר, ועל כן לא זכיתי לראותו עד הנה, ומי יודע אם אזכה לזה עוד כל ימי חיי. נזכרתי ואומר אל בני בשחוק:
– טוב, בני, לך כעת ושכב על מטתך, ואחרי אשר תישן כשעה קטנה, תקום ממשכבך ותבוא הנה.
– ברוכה מנוחתך, אבי!
– לך לשלום!
III.
ישנתי ושנתי ערבה לי. ופתאום והנה קול-שאון דק כקול דלת סובבת על צירה העירני משנתי. פקחתי את עיני, והנה חושך ישופני מסביב; הטיתי את אזני, הקשבתי. אבל דממה חרישית שוררת בכל פנות הבית. אבל מדוע זה סבה הדלת על צירה? האמנם – צחקתי בקרבי – גם בא אלינו אליהו הנביא? הוֹי! מי יתן ויכולתי להאמין בדברים כאלה גם היום, כאשר האמנתי בהם בכל לבי בימי חרפי, מה מאושר הייתי בחיים... ומה בצע כי חכמתי והוספתי דעת ונסיון, אחרי אשר נתתי במחירם את כל אמונות לבבי ואתן יחד גם את כל תקותי הנעימות, שעלו בתהו ותאבדנה... אבל הנה קול שמלה ארוכה נסחבת על הרצפה
