– אבל אבי, הוסיף הנער לשאול, בראותו, כי אין משים לב את חלומותיו ואל דבריו – אבל אבי, מדוע זה לא ימזגו כוס של יין גם בעד היהודי הנצחי?
לדברי השאלה הזאת, אשר שאל הנער בתום לבו, לא יכלו האורחים, אשר ישבו אתנו אל השולחן, לעצור את פיהם מצחוק. ואחד מן המסובים פנה אל הנער ויאמר: ראה בני, האיש הזה, אף כי נצחי הוא, בכל זאת הלא יהודי הוא בכל חוקותיו ומשפטיו, ונזיר הוא מן היין.
– לדעתי, ענה השני מן המסובים: לדעתי צדק הנער מאד, הלא נאמר: תנו יין לאובד ושכר למרי נפש, ומי אובד כאיש אשר, לפי אגדת ההמון, קללת אלהים רובצת על ראשו כאלפים שנה, ומי מר נפש כאיש, אשר קצה בחיים, ובכל נפשו ובכל מאדו יבקש את המות ולא ימצאהו.
הנער התאושש, בראותו, כי נכנסו הגדולים עמו בדברים, ויאמר: גם פאולינא הגידה לי, כי לא אחת ולא שתים ראו אנשים את הזקן האומלל הזה, בהשליכו את נפשו מנגד לבקש קבר בין גלי נהר שוטף או בשלהבת אש העולה מן המוקד. אבל גם במי אש לא יכוה גם נהרות לא ישטפוהו – כן הגידה לי פאולינא.
– אבל הרגע, בני. היהודי הנצחי הזה לא היה ולא נברא, כי אם משל הוא.
– פאולינא אמרה לי, כי לא משל הוא, כי אם דברים כהויתם, הקללה הזאת חלתה על ראשו בערב פסח לפני אלפים שנה, בעמדו על מפתן ביתו בעיר מולדתו בירושלים...
– הכל מוכן לסדר! קראה שרה המבשלת בקול נגיד ומצוה, בבואה פתאום החדרה לבושה בגדי יום טוב. – רב לכם, אדוני, להתפלפל בדברים של מה בכך, האינכם רואים, כי גם אנכי גם הגברת עיפות ויגעות אנחנו.
– שרה, קרא אליה הנער בשמחה: האמת הוא, כי יבוא היהודי הנצחי בלילה הזה לשתות מן היין, אשר מזגנו לו?
– יבוא, יבוא, הלא הגדתי לך מראש כי יבוא. מהרה שרה לענותו, מבלי שמוע בחפזה את שאלתו.
