540
אין אדם דן ג״ש מעצמו
אמנם כי זה ודאי אשר הבית דין הגדול של כל ישראל, הבית דין הגדול שבלשכת הגזית כשדנו בהכרעת הספיקות של חקירה חדשה, צרפו אל ההכרעה מתוך היסודות המקובלות גם גזירה שוה ויתר המדות לחזק דבר ההכרעה גם על פיהם.
והדבר מבואר גם מעצמו כן מהלשון אשר אמרו על זה ״אין אדם דן גזירה שוה מעצמו״.
ואלו הי׳ הדבר שגם הבית דין הגדול שבלשכת הגזית לא יכלו לחזק הכרעתם על ידי גזירה שוה, אז הי' לשונם צריך להיות אחרת לגמרי.
אבל כן הדבר שהלשון הזה שהוא כן גם בבבלי גם בירושלמי בא רק על יחיד או יחידים מראשי חכמי ישראל, אבל לא על הבית דין הגדול שבלשכת הגזית.
שאף שגם הם לא הכריעו מזה לבד כי אם מתוך יסודי קבלותיהם בהדבר ההוא אשר על פרט ממנו דנו, אבל חזקו דבריהם גם בגזירה שוה גם בכל המדות שהתירה מתפרשת בהן.
ולא זה בלבד כי אם שגם במקום שיש שם קבלה גמורה, כיון שמצאו על זה גם רמז בתורה על ידי גזירה שוה קראו זה אחר זה על שם הרמז הזה היינו על שם הגזירה שוה כאלו רק משם לוקחה זאת.
וזה יוצא מפורש מתוך המקום ההוא עצמו, מתוך המקום היחידי מג"ש מדברי התורה אשר בא שם הדבר הזה של אין אדם דן ג"ש מעצמו, דהיינו בעובדא דבני בתירא והלל שלפי הסגנון מזה אשר בירושלמי(נב) בא שם:
״אמרו לו וכו׳ היקש שאסרת יש לו תשובה לא אם אמרת וכו' קל וחומר שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת וכו׳ ג"ש שאמרת אין אדם דן ג"ש מעצמו וכו׳ אף על פי שהי׳ יושב ודורש להם כל היום לא קבלו ממנו עד שאמר להן יבוא עלי כך שמעתי משמעי׳ ואבטליון כיון ששמעו ממנו כן עמדו ומינו אותו נשיא עליהן וכו'".
ומזה הננו יודעים שני דברים, ראשונה שהגזירה שוה דן הלל מעצמו, ולא קבל זה לקבלה מסיני, וזאת שנית שעל הדבר עצמו, שפסח דוחה שבת סמכו רק כאשר אמר להם שקבל כן קבלה פשוטה וחלוטה מפי שמעי׳ ואבטליון.
ובכל זה אחרי שידענו גם הקבלה כן, הנה אחר זה תפסו דבר הגזירה שוה למוחלט וקראו הדבר על שם הגזירה שוה.
והן דברי המשנה המפורשת בפסחים ד׳ ס"ו שעל דברי ר׳ עקיבא לר׳ אליעזר ״אמר לו ר׳ עקיבא או חלוף מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה את השבת״, השיב לו ר׳ אליעזר בפשיטות ״אמר לו ר׳ אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו בין בחול בין בשבת".
הערה (נב): בבבלי בא הסגנון באופן אחר, אבל אין זה נוגע לעיקר דברינו אשר בזה אין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי.
