לדלג לתוכן

עמוד:דורות הראשונים ד.pdf/110

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה

‫אין אדם דן ג״ש מעצמו

רע

בעיניו כי מצא בה וכו' אין קיחה אלא בכסף וכן הוא אומר נתתי כסף השדה קח ממני וכו׳״.

והנה יבאר רב יהודה אמר רב את הדבר ״בכסף מנלן״ מן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ותנא מייתא לה מהבא וכו׳ והיינו כלשון הגמ׳ על זה קיחה קיחה משדה עפרון.

והאם יכול להיות ספק בלשונות האלה בכל מקום בגמ' שהכונה שזה סמך על הדין הידוע והמוחלט ומקובל, ולא שמזה לוקח הדין.

ובאמת בא בסוף הסוגיא שם:

"ואיצטריך למכתב ויצאה חנם ואיצטריך למכתב כי יקח איש דאי כתב רחמנא וכו׳ ואי כתב רחמנא ויצאה חנם הוה אמינא היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוו קדושי כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח".

ומבואר כי עיקר הסמך לקדושי כסף הוא מויצאה חנם וכי יקח בא דאם יהבה איהי לדידיה וקידשתו לא הוי קדושין.

ובאמת כבר הקשו שם התוס׳ ״תימא כיון דעיקר קרא דכי יקח אתא למימר שהיא לא תקדשנו מה צריך למילף קיחה קיחה משדה עפרון וכו׳ וי"ל דאי לאו וכו'״.

והנה נדחקו לתרץ, והדבר פשוט כי בהיות כל זה רק סמך להדין נקטו בלשון יותר פשוט ומבורר.

ובד׳ י"ג בד"ה כשם כתבו "כשם שאין האשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך אין קרקע נקנית וכו׳ תימא דהוה ליה למידק איפכא דהא קנייני אשה לא ידעינן אלא משדה (קיחה קיחה משדה עפרון) ושמא יש לומר דלית ליה ג"ש דקיחה קיחה אלא נפקא ליה מויצאה חנם אי נמי יש לומר וכו'״.

וכן עשה באמת גם הרמב"ם בספר המצוות אשר על דין קדושי כסף כתב הסמך מויצאה חנם ולא הג"ש קיחה קיחה ובמצות עשה רי״ג כתב:

״היא שציונו וכו׳ וזו היא מצות קדושין וכו׳ וכמו כן למדנו שהיא נקנית בכסף מאמרו באמה העבריה אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב״.

ובאמת כי בירושלמי אף כי בא שם הלימוד גם מכי יקה אבל הגזירה שוה לא הוזכרה כלל ובא שם בריש קדושין:

"בכסף מנין כי יקח מגיד שנקנית בכסף וכו׳ כסף בלא ביאה מנין ויצאה חנם אין כסף אם אחרת יקח לו מה זו בכסף אף זו בכסף״.

והאם יוכל להיות שום ספק אחר דברים ברורים כאלה שכל הג״ש האלה אינם כי אם סמך על הדין הגמור, ועל כן באו האסמכתות האלה עצמם בסגנונים שונים בין בבבלי בין בירושלמי,

שסמכו זה גם אצל ויצאה חנם בפרשת משפטים, וכן סמכו זה מסדרי הדברים על ספר דברים (יבואר ענין הדבר להלן) אצל כי יקח אבל סגנון הדברים אינו מעכב.

ועל כן גם בבבלי עצמו תחת מה שלפני זה בא הדבר בסגנון של גזירה שוה בא בסוף הסוגיא ״ואי כתב רחמנא ויצאה חנם וכו' כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח״.