הקבלה והדרשות והקנינים בכלל
רסז
והדבר מבואר כן גם מתוך דברי הגמרא דעבד הנקנה במשיכה יש לו כל דיני עבד הנקנה בכל קניני עבד של תורה, דאם לא כן לא הי׳ מקום לקושית הגמ׳ אמאי לא חשיב לו תנא דברייתא.
והוא גם דבר שאין צריך ראי׳ דכיון דחשיב זה בין כל קניני עבד הרי הוא נעשה עבד בזה ויש לו כל דיני עבד.
ודבר ברור הוא דקנין משיכה בעבד אינו אלא קנין תיקון דרבנן, ואין על זה גם כל ילפותא בגמ׳.
ויותר מזה שהרי עבד דינו כקרקע ובקרקע גם אפי׳ מהלכת כעציץ נקוב מפורש במס׳ גיטין ד׳ כ"ב דזרעים של עציץ נקוב אינם נקנים במשיכה, ובא שם:
״עציץ של אחד וזרעים של אחר מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים״,
והיינו ככל דין קרקע דנקנה רק בכסף שטר וחזקה.
ובנמ׳ קדושין שם ד׳ כ״ב על דברי המשנה ״עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה" בא בגמ׳: ״מנלן דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לשדה אחוזה מה שדה אחוזה נקנה בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה".
ובכל זה אף דגם קרקע דניידי אינו נקנה במשיכה, עבד נקנה במשיכה.
וכמבואר דזה ודאי דקנין משיכה בעבד אינו כי אם מדרבנן עד כי בגמ׳ נם לא שיילינן על זה כלל ״מנלן" לפי שזה דבר פשוט שאין זה כי אם תקנה מדרבנן.
אבל אחרי שתקנו זה הרי הוא נקנה קנין גמור ומדין תורה הרי הוא עבדו.
ואין זח ענין לכל שאר תקנות דרבנן אפי׳ בדיני ממונות כמו קטן ומכירת שטרות ודומיהם, שזה גם אחר מה שתיקנו נשאר רק בגדר של דין דרבנן, ולא בגדר של דין תורה.
לא כן קנינים שבהם דין התורה רק זאת שיהי׳ בקנין, וכל קנין שהסכימו עליו בית דין הגדול של כל ישראל ופשט בישראל הרי יש לו דין תורה,
וכל הדרשות אשר באו על זה על כל קנין וקנין, אם ראיות מפסוקי הנביאים ענינם לאמר שכבר נתקן זה אז, ואם מדברי התורה ענינם בכל דברי הרא"ה ״והביאו הכתובים לסמוך בהם דבריהם",
רק שיש קנינים שזמנם כבר בימי נתינת התורה עצמה, ובאלה אין הכתובים אסמכתא, אבל גם באלה אין הכתובים בתור לימוד מהם.
פרק י״ח.
אין אדם דן גזירה שוה מעצמו.
ועלינו לבאר בזה עוד דבר כללי, אשר מפני שכל הדברים האלה לא נתבארו כל עיקר, נשאר גם זה כנתון בתוך הערפל, והדברים סבוכים,
וכי גם הדבר הזה ישוב ויבאר לנו את כל הדבר בכללו בנוגע להקבלה והדרשות ויוסיף תת כחו לכל מה שנתבאר.
