534
אין אדם דן ג"ש מעצמו
והוא בנוגע להכרעת הלימודים בגזירה שוה, אשר נאמר על זה בגמרא
בפסחים ס"ו ובנדה י"ט בכלל גדול ״אין אדם דן גזירה שוה מעצמו״.
ורבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בדבריו בהשורש השני יאמר על זה:
״והוי יודע שזה שאמרו שאין אדם דן ג״ש מעצמו אין כונתם לומר שכל ג״ש מבוארת להם מסיני ונמסרת להם מפי משה רבינו תלמדו מלה פלונית ממלה שבפסוק פלוני ותשוו דין שניהם לענין פלוני אין הדבר כן שהרי מצינו אותם חולקין תמיד בהרבה מקומות בענין הזה כאותה ששנינו שאמרו בגמ׳ חולין פ"ה מ״ט דר׳ מאיר באותו ואת בנו גמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ מה להלן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אף כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ור׳ שמעון מאי טעמיה גמר מן וטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה הראויה אף כאן שחיטה הראויה והקשו ור׳ מאיר ליגמר מן וטבוח טבח והכן דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה ושאלו לומר שאף זו ג"ש היא ואמרו מאי נ"מ והא תנא דבי ר׳ ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ומתרץ הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן וכן הקשו על ר"ש ליגמר משחוטי חוץ ונתן טעם דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים, ואלו היתה לר"מ קבלה מסיני דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושהדבר נלמד משחוטי חוץ ולר"ש היתה לו קבלה מרבותיו שאין שמה שחיטה ושהוא נלמד מן וטבוח טבח והכן לא הי' מקום לשאלות הללו ולתשובות שאמרו בגמ' וכיוצא בזו בתלמוד רבות מאד, וכן יש קושיות הרבה בתלמוד וכיוצא בהן שאומרים ונילף בג"ש ממקום פלוני ומתרץ מסברא מהכא ילפינן דדמי ליה בכך וכך ולא מהתם וחוזרין ומקשין אדרבה מהתם הוה ליה למילף וכו׳ ומסיק הנך נפישין אלה הורגלו בתלמוד ואין צריך לכתוב מהן מפני רובן, ועוד אמרו בג״ש כל ג"ש שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה מופנה מצד אחד וכו' ונחלקין בכך כפי דעת החכמים, אבל הכונה בג״ש שהיא מסיני לומר שהיא בידם קבלה(מז) שדין שחיטה שאינה ראויה נלמוד מג"ש דשחיטה שחיטה והיתה סברתו של ר' מאיר שהנכון ללמוד אותה משחוטי חוץ ויהי׳ שמה שחיטה, ור׳ שמעון ראה בדעתו שיותר נכון ללמוד אותה מן וטבוח טבח והכן ולא תהי׳ שחיטה שאינה ראויה נדונית כשחיטה וכן כולם ואומר בשמא כי זה בכלל מה שנשתכח באבלו של משה בג"ש.״
וכבודו הגדול של רבינו במרומו אבל דבריו תמוהים מאד.
כי הנה יסוד כל דבריו הם שהקבלה מסיני היתה שדין שחיטה שאינה ראויה נלמוד מג"ש לשחיטה ור׳ מאיר יליף זה שחיטה משחיטה ור"ש שחיטה מטביחה, והיינו לומר שספק זה איך דין שחיטה שאינה ראויה באותו ואת בנו אם יש בזה חיוב באותו ואת בנו או לא ילמדו זה מג"ש דשחיטה.
והדברים מתמיהים ומפליאים מאד, ועל כיוצא בזה יאמרו איצטריך קרא למעוטי ספיקא.
הערה (מז): וכן הוא לשונם של התוס' זבחים כ"ח ד"ה מסתברא:
"על כן נראה לפרש דגזירה שוה זו ניתנה בסיני למילף עון עון הנך קראי דהכא זה מזה ולכך מסתברא לן וכו׳".
